תכנית החלוקה זעזעה את אנשי נהריה.

כל הגליל המערבי עמד להמסר לערבים, זה כלל מלבד נהריה את שבי ציון, רגבה, עברון, חניתה, מצובה, אילון ויחיעם. מיד הופסקו כל עבודות הבניה בנהריה. חברת השימורים ארנולד קאהן הפסיקה לשלם משכורות לעובדים, כוחות עבודה עזבו והיגרו עם משפחותיהם. מספר התושבים הצטמצם במהירות בנהריה מ - 1800 נפשות ל - 1500 . משבר כלכלי פרץ מלווה במצבי רוח קשים. שאלות שנשאלו מנהיגי הישוב הביאו לתגובה הבאה: את אזור נהריה לא ישחררו בכח מהערבים, אבל ינסו בעזרת משא ומתן לצרפו לגבולות המדינה היהודית שבדרך.

תכנית החלוקה של האו"ם מ-29.11.1947 השאירה את נהריה מחוץ לתחומי ארץ ישראל. הערבים הגבירו את פעילותם העויינת סביב לנהריה והטילו מצור על המושבה. במשך חודשיים ימים, 17.3.1948 - 14.5.1948, לפני פרוץ מלחמת העצמאות, היתה נהריה נתונה במצור יבשתי מלא ורק דרך הים ניתן היה להגיע, אליה. סירות מנוע והנגררת "מעונה" הגיעו מספר פעמים בשבוע מחיפה לנהריה כדי להעביר דואר, נוסעים וסחורות. לקראת חג הפסח ב-1948 הגיע מחיפה משלוח גדול של מצות, מכונות וכלי עבודה לבניית מזח בחוף נהריה עבור כלי השיט הללו. פעולות ההעמסה והפריקה של הנגררת "מעונה" נעשו ע"י תושבי נהריה, שגויסו לכך ובעיקר ע"י בחורים צעירים אנשי הימיה, שהוכשרו לכך מבעוד מועד. אנשי הימיה היו אלה שעזרו גם בהורדת המעפילים מהאניות, תמונות רבות מנציחות מעמד מרגש זה. מכיון שחסר היה מעגן מסודר לספינות, נבנו אמצעי גישור שונים (רמפות מעץ) להעברת אנשים, סחורות ובעלי חיים מהספינה אל החוף או להיפך. במזג אויר סוער כאשר ה- "מעונה" לא יכלה להתקרב לחוף, אוכסנו סחורות חיוניות שונות כגון נפט בפחים אשר הושלכו לים. אנשי הימיה קפצו למים הקרים ובשחיה קרבו את הפחים לחוף שם עזרו תושבים נוספים להעלותם לחוף מבטחים. כיתת הימיה שעסקה בפעילות זאת מנתה 8 אנשים צעירים, ביניהם היה גם אנדריאס מאייר, רק 5 מהם שרדו את מלחמת העצמאות

מאת תום שגב בשעור היסטוריה כתב על הייקים ותוכנית החלוקה

" על מצב רוחם של תושבי העיר, כ-1,800 במספר, כתב: "אפשר לתארו כבהלה". רבים התכוננו לעזוב. היו שכבר קיבלו הצעות מערבים והתכוננו למכור את רכושם בכל מחיר. "יש להניח בכל הוודאות שהאוכלוסייה בנהריה תצטמצם במהירות אם לא יאחזו מיד באמצעים נמרצים לחיזוק המקום", כתב ראש המועצה ודרש פעולה מהירה להקמת בית העם, שיכון לחיילים, אולם תעשייה, בית כנסת, "עוצרי גלים" בחוף הרחצה ובריכת שחייה. כל אלה נדרשו בעיקר מסיבה פסיכולוגית: "לחזק את לב התושבים, כדי שירגישו שלא נעזבו לנפשם".

זה היה מכתב מנומס. פרנסי נהריה שמרו על איפוק ופנו אל הסוכנות "בכל לשון של בקשה". המשפט הנחרץ ביותר קבע: "המועצה לא תוכל לראות בשוויון נפש את החיסול של עמל בן 13 שנה ושקיעת שמשה של מושבה יהודית שנחשבת פינת חמד בארצנו". כאנשים אחראים הזהירו את הסוכנות מפני מה שעלול לקרות: "מחובתנו להודיעכם שבדעת המועצה להתפטר, כי לא תוכל לשאת באחריות למצב הזה ואין ספק שהדבר הזה יביא לתוצאות חמורות". 60 שנה לאחר מכן, מכתבו של מזכיר המועצה טץ שמור בארכיון הציוני המרכזי וביתו היה למסעדה אלגנטית, "אידה" שמה, כשם אשתו

נהריה נולדה כמושבה של ייקים; 13 שנים לאחר היווסדה החליטה התנועה הציונית לוותר עליה: עצרת האו"ם עמדה לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות ונהריה נועדה להישאר בתחום המדינה הערבית. התנועה הציונית הסכימה לכך.

נהריה היתה רק אחד הישובים היהודיים שנועדו להישאר בשטח המדינה הערבית ולכן לא כדאי אפילו להתחיל בפיתוח התזה שהיא הופקרה מפני שרוב תושביה לא היו "משלנו", כי אם ייקים. גם חניתה המיתולוגית וקיבוץ יחיעם נועדו להיכלל במדינה הערבית, ועוד ישובים. הכל ידעו שגבולות המדינה לא ייקבעו באו"ם אלא במלחמה, אבל הייקים בנהריה התייחסו אל החלטת האו"ם ברצינות.

ממלא מקום יו"ר המועצה המקומית היה גרשון טץ, לימים ראש העיר הראשון. חמישה ימים לפני החלטת החלוקה כתב טץ לסוכנות היהודית, כי התקווה להיכלל במדינת ישראל התבדתה: "עלינו לראות את המציאות כמות שהיא וכי נהריה תישאר במדינה הערבית ועל כן עלינו להסיק את המסקנות המתאימות". על מצב רוחם של תושבי העיר, כ-1,800 במספר, כתב: "אפשר לתארו כבהלה". רבים התכוננו לעזוב. היו שכבר קיבלו הצעות מערבים והתכוננו למכור את רכושם בכל מחיר. "יש להניח בכל הוודאות שהאוכלוסייה בנהריה תצטמצם במהירות אם לא יאחזו מיד באמצעים נמרצים לחיזוק המקום", כתב ראש המועצה ודרש פעולה מהירה להקמת בית העם, שיכון לחיילים, אולם תעשייה, בית כנסת, "עוצרי גלים" בחוף הרחצה ובריכת שחייה. כל אלה נדרשו בעיקר מסיבה פסיכולוגית: "לחזק את לב התושבים, כדי שירגישו שלא נעזבו לנפשם".

זה היה מכתב מנומס. פרנסי נהריה שמרו על איפוק ופנו אל הסוכנות "בכל לשון של בקשה". המשפט הנחרץ ביותר קבע: "המועצה לא תוכל לראות בשוויון נפש את החיסול של עמל בן 13 שנה ושקיעת שמשה של מושבה יהודית שנחשבת פינת חמד בארצנו". כאנשים אחראים הזהירו את הסוכנות מפני מה שעלול לקרות: "מחובתנו להודיעכם שבדעת המועצה להתפטר, כי לא תוכל לשאת באחריות למצב הזה ואין ספק שהדבר הזה יביא לתוצאות חמורות". 60 שנה לאחר מכן, מכתבו של מזכיר המועצה טץ שמור בארכיון הציוני המרכזי וביתו היה למסעדה אלגנטית, "אידה" שמה, כשם אשתו

החדשים הקשים ביותר שעברו על נהריה היו בתקופה בין הכרזת תכנית החלוקה של האו"ם ביום 29.11.1947 ועד לתחילתה של מלחמת העצמאות ביום 14.5.1948. סוער ומתוח היה גם בתקופת שביתת הנשק בין פברואר ליולי 1949.