"תולדות חיי"

אני יעקב פאוקר בן יוסף ויהודית נולדתי ב-3.8.1902 בעיר צ'רנוביץ בבוקבינה שהייתה שייכת אז לממלכת אוסטריה של הקיסר פרנץ-יוסף. בגיל 7 עברתי עם הורי לברלין והמשכתי את הלימודים בבית הספר בלי קושי מאחר שגדלתי עם השפה הגרמנית. בהיותי בדיוק בן 12 פרצה מלחמת העולם הראשונה ואבי, שהיה רס"ר בצבא האוסטרי, היה כמעט כל שנות המלחמה בחזית בעיקר בחזיתות הבלקן. כתוצאה מזה, ומחלת אימי, הפסקתי בגיל 14 את לימודי בבית הספר ולמדתי "מקצוע" בבית מסחר, אך המשכתי ללמוד בבית ספר ערב. כשאבי חזר והסתדר עם עסקיו, המשכתי ללמוד. בשנת 1921-1920 התחיל שינוי בחיי, נכנסתי לתנועה הציונית ול"הפועל-הצעיר".

בשנים אלה, התנועה הציונית בגרמניה קיבלה תנופה גדולה. הייתה תקופה סוערת עם ויכוחים חזקים בין הנוער לבינו ובין התנועה עם בית ההורים. בגרמניה בזמן זה, מספר גדול של אנשי רוח ומדע היו פעילים ב"הפועל- הצעיר" ובברלין התאספו לעיתים קרובות. הייתי חניך של חיים ארלוזורוב, שכמעט שנה הייתי יחד איתו יום יום. אליעזר קפלן עבד בברלין כמהנדס,לנדאור היה מזכיר התנועה בברלין.
הייתי במגע עם ארנסט סימון, עם שמריהו לוין ובתו אניה, ועם יצחק לוסבן. ביקרו אצלנו, שפרינצק שסירב לדבר איתי ידיש, מוצקין, מרטין בובר, היה שם זיגפריד בלומנפלד תלמידו של פרויד. היו אסיפות ושיחות ברמה גבוהה ולמדתי לדבר רק כאשר היה לי מה להגיד. והפסקתי עד היום להעריך רושם חיצוני ולהסתכל על ערכים אמיתיים. בשנת 1922 הייתי מזכיר התנועה בברלין, אחרי לנדאור שהוריו לקחו אותו הביתה ללמוד מה שהוא "הגון".

בשנת 1922 ארלוזורוב עלה לא"י וגם חברים אחרים התפזרו והגישה שלי זזה קצת שמאלה לכיוון "פועלי-ציון". בשנת 1923 התחלתי ללמוד מקצוע עבור ארץ- ישראל והצטרפתי ל"החלוץ" שאז נוסד.
אחרי ויכוחים עם הורי, שלא הסכימו שאלמד בבית חרושת למכונות חקלאיות, הסכמנו שאלך ללמוד גננות ושתלנות בחווה ממשלתית, לא רחוק מברלין. זאת לא הייתה הכשרה מקובלת אלא עבודה ולימודים בסיגנון פרוסי די קשים, אך החזקתי מעמד. עבדנו 9 שעות והלימודים בכיתה היו בערבים.
בשנת 1925 עברתי בחינות גנן מוסמך במשרד החקלאות. המשכתי לעבוד בחווה ואחר כך בסביבת המקום בגננות בחממות.
בשנים אלה התחילו לפעול בגרמניה התנועות הלאומניות הקיצוניות וארגונים צבאיים שהיו במחתרת, בעיקר

בסביבת חוות גדולות. לא קיבלתי מקום עבודה שאפשר היה ללמוד באופן רציני והפסקתי. חיפשתי משהוא בכל מיני דרכים ובסוף נכנסתי לעבוד בתחנת קמח גדולה בברלין, תחילה במשרד ואחר כך כאחראי ליבוא התבואה ויצוא התוצרת, בתחנה שניה של אתו מפעל לא רחוק מברלין.

מסיבות שונות לא עליתי ארצה: בחלקם מסיבות משפחתיות, אך העיקר, כנראה שלא היה לי הקשר ההדוק שהיה לי קודם עם התנועה והייתה חסרה לי התנופה הדרושה. קיבלתי אותה כמו הרבה יהודים בגרמניה בשנת 1933 עם שלטון הנאצים, והיה לי אי סיפוק גדול עם עצמי שאחרי שנים של חלוציות ופעילות ברחתי מהיטלר כמו אחרים.

באוגוסט 1933 עליתי ארצה ביפו, והייתי שבוע ימים בתל-אביב למצוא את מקומי בארץ. לא הרגשתי טוב בתל-אביב, ידעתי להעריך שזאת עיר יהודית, אך היא עשתה רושם עלי כמו עיר קטנה פרובינציונאלית בגרמניה. קיבלתי מספר הצעות עבודה במקצוע, אך לא היו בשלות ולא רציתי לחכות. יום אחד בא יהודי להתאחדות עולי גרמניה והציע לי לעבוד בגן-הירק שלו בקרית שאול. מיד הסכמתי ועברתי עם חבר, שהכרתיו באוניה, לשם.

קרית- שאול בשנת 1933 היה מקום על שטח של 300 דונם. היו שם 7 משפחות מיגוסלביה, פולין וארבע מיוון חוץ ממספר בחורים ובחורות שעבדו שם בפרדס וגן פרחים של אנשים מתל-אביב. עכשיו הרגשתי את עצמי בארץ-ישראל. למדתי מהר לדבר עברית, אך לא הייתה לי הזדמנות גם ללמוד קרוא וכתוב.
קיבלתי גם קשר עם ה"הגנה" בלי שיגלו לי יותר מדי.

הציעו לי להשתכן במקום ולקבל משק בתשלומים, אך הגורל סובב אותי אחרת, התקשרתי עם, מנהלי לשעבר, מר דוד בחיפה לשם יעוץ עסקי, היו לו אדמות במפרץ חיפה שכציוני טהור לא רצה להחזיק אותם לספקולציה והציע לי לעבד אותם בשותפות. אחרי בדיקות קרקע התברר שהאדמות לא מתאימות לגן-ירק, אך בהזדמנות זו הכרתי את בתו רות והיא בהחלט הייתה מתאימה לי, ואני עזבתי את קרית-שאול.
בשנת 1934 התקשרו יחד 3 ציונים ותיקים כדי לייסד התיישבות צפונית מעכו. היו אלה: אגרונום ד"ר סוסקין, המהנדס יוסף לוי, שחזונו הייתה התיישבות בצפון ובזכותו הישוב קיבל שטחים גדולים במפרץ חיפה, ביערות הכרמל וליד עכו. השלישי מהנדס שמעון רייך, כיועץ טכני.

התוכנית הייתה התיישבות ביוזמה פרטית במשקים זעירים לגידול תוצרת חקלאית מעולה. הם חיפשו קשר עם עולים מגרמניה, שהיו מוכרים להם מקודם בתנועה הציונית, לשם מימון הביצוע.
אחד מהם היה חותני, שהצטרף לגוף המייסד. לאחת הפגישות הוא לקח גם אותי, וששמעתי על המקום הזה, הרגשתי שזו הזדמנות לחזור לחלוציות ולהיות בין הראשונים במקום חדש, וזה יהיה פיצוי לאיחור בעליתי ארצה.

התחילו ביקורים חשאיים במקום ובסתיו 1934 אחרי רכישת צוות מתאים של בעלי מקצוע ותיקים בארץ, עלינו בספטמבר לשטח בעין-שרה ליד נהריה, ששמה היה "תוואנה".

הקימו שטח להדרכת המתיישבים הראשונים וגם משתלת עצי פרי. בנהריה עצמה, התחילו בהקמת הלולים הראשונים ובנין צריף גדול בשביל מסעדה לפועלים, שבאו כל בוקר במשאיות לעבודה ועזבו בערב. כך גם אנחנו עשינו, היינו 3 גברים, בעל המכונית, גיסו של יוסף לוי - מקס זומרפלד , אחיו לודוויג בעל מקצוע מעולה כבר בגרמניה ואני, שגם כן ידעתי עבודות בנין מגרמניה. הגברת שדאגה לנו לאוכל- ואוכל מצוין- הייתה הגב' זומרפלד ז"ל. המכונית של הדוד מקס אף יום לא הגיעה בלי תקלות לנהריה. יום אחד – החלטנו הדוד לודוויג ואני להשאר בלילה בנהריה. העמסנו מיטה מתקפלת ושמיכות על גג המכונית, להשתוממות חברינו שבערב עזבו את המקום בלעדינו. "בית-מלון" שלנו היה צריף של חומרי בנין שמצאנו פינה עבורנו, לאכול ולישון.

זה היה ב-27.11.1934 נשארנו שנינו עם שני שומרים ערבים, הרגשנו את עצמנו מצוין למרות כל מיני הרפתקאות במשך הזמן. כעבור מספר ימים הצטרף עוד אחד אלינו – רוזנבלט ז"ל וזמן קצר אחרי זה, אהרון דיין (אז וולטר דויטש) שגר בפינה בקנטינה שהיתה בבניה.
הבניה התקדמה ואנחנו התחלנו לחשוב על בנין "ביתנו". בכוחות עצמנו בעזרת שני הזומרפלדים, בנינו את שני הצריפים הראשונים.
ב 10.2.1935, עלו על השטח שתי המשפחות הראשונות – חנה ואהרון דויטש – דיין ורות ויעקב פאוקר. רות הייתה בהריון וב 16.7.1935, נולדה הילדה הראשונה בנהריה – בתנו מרים, היום חברת קיבוץ בארי ואם לארבעה.

בנתיים גמרנו לבנות את ה"קנטינה" וגם פועלים התחילו להשתכן במקום, ב"ליפטים", אוהלים וצריפים.
סדר-פסח הראשון שלנו היה, פסח 1935 בלול שגמרו לבנותו, בהשתתפות כ-50 אנשים וזה היה סדר-פסח מוצלח ביותר.חודש לפני זה הופיעו שני אנשים בנהריה ושאלו עלי, נכנסו לצריף, ביקשו מאשתי לצאת והתחילו לחקור אותי. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי עם מפקד ה"הגנה" בצפון – יעקב דורי, בעתיד הרמטכ"ל הראשון של מדינתנו וסגנו מוטקה פלוטקין. בסוף החקירה הקפדנית קיבלתי להגנת נהריה 5 אקדחים וההוראה , למקרה של תקרית, לנסוע באופנוע לעכו ולטלפן אליו- היו זמנים.
זמן קצר אחרי זה למדתי איתות וערב ערב "דיברתי" עם חיפה, המפקדה ישבה בהדר- הכרמל ברחוב פבזנר והייתי גאה מאוד שתפשתי אותם מיד וקיבלתי תשובה.
בימים הראשונים של חניתה הייתי גם המקשר בינם לבין חיפה, להזמנות מזון וציוד. אחר-כך כבר סידרו כבר תחנה משוכללת עם אנשים מיוחדים וגם קיבלנו בנתיים טלפון.
בשנים 1936 – 1938 הייתי המא"ז של נהריה וסגנו של עמיחי קרול ז"ל שישב בעיו-שרה, ואחרי זה כסגן של נתן בוש - ראש שומרי הגליל. כל זה עשיתי בהתנדבות עד שהחליפו אותי "אנשי מקצוע" ואני התחלתי ללכת לקורסים למפקדי ה"הגנה".

בשנים 1936-1938 וב 1942 הייתי נוטר (גפיר) ובתפקיד זה הייתי פנוי להדרכה לחברי ה"הגנה".
בשנת 1642 אחרי קורס של חודשיים ברמת-יוחנן ובהתקרב רומל בחזית אל-אלמיין לאלכסנדריה, הכינו בנהריה מחנות אימונים לחברי ה"הגנה" שכל מחנה התקיים שבוע ימים. הייתי אחראי למחנה זה ולמדריך, וגם נתתי הדרכה, ברובה לנשים. היו 8 מחנות כאלה, עד כישלונו של רומל.
וחזרה לחקלאות, היה לי משק חקלאי – גידלתי בו את הירקות הראשונים בנהריה, שלא ידעתי איך לשלוח לחיפה. היו תנאים קשים ביותר לחקלאות הזעירה בגלל התחרות עם התוצרת הזולה של הערבים. המתישבים שהתחילו ברצון גדול והתלהבות חיפשו להם עבודות אחרות. גם אני עברתי לגננות נוי. התחלתי בשתילת גדרות לאורך כל המגרשים מטעם החברה המייסדת של נהריה, והתחלתי להקים משתלת צמחי נוי ותכננתי גינו לבתים.

בינתיים ה"אגודה החקלאית" שלנו קיבלה על עצמה גם את התפקיד המוניציפאלי והתחלנו בהתנדבות לנטוע שדרות ושתי חורשות שבנתיים כרתו אותן ובמקומן "צמחו" בינינים.
גם כאן תיכננתי בהתנדבות, אחרי שהוקמה מועצה מקומית התחלתי לעבוד בתכנון וביצוע פיתוח הנוי בנהריה.

היתה זו עבודה חלקית שהתחילה ביום אחד בשבוע, אחר-כך שניים ושלושה ימים ובשנת 1958 עברתי למשרה שלמה כמתכנן הגינון בנהריה, עד שנת 1967 .
כעת למשפחה שלי. הצגתי כבר את אשתי רות ושהצלחתי להתחתן איתה, היא הלכה איתי כל השנים בדרכי, שלא תמיד הייתה נוח בשבילה, בגלל ההתעסקות הציבורית והבטחונית שלי, אך לא שמעתי בנוגע לזה אף פעם טענות. היא הלכה איתי לנהריה הרחוקה אז מכל ישוב יהודי והסכימה סוף סוף להרבה שטויות שלי.
יש לנו 3 ילדים – מרים הבת הראשונה של נהריה שעברה תיכון במוסד החינוכי בעין-המפרץ ונשארה שם כחברה עד שחטף אותה בחור מקיבוץ בארי ומשנת 1958 היא עברה לשם. יש לה 4 ילדים והן הבכור חייל.
הבן רן שנולד ב1937, והוא אב לשלושה, למד בבית-ספר החקלאי "כדורי" והצטיין גם בלימודים וגם בעבודה והיינו בטוחים שהוא למרות שהוא ב"השומר הצעיר" לא ילך לקיבוץ בגלל היותו אינדיבידואליסט מובהק. קניתי בשבילו משק ב"רסקו" בנהריה והוא הלך לקיבוץ. הוא בין ראשוני קיבוץ "ניר-עוז" בנגב המערבי שהיה האחזות נח"ל, הוא "התלבש" על הנוי בקיבוץ ויצר גינון ראוי לשמו. הוא למד מאביו אך היה יותר מעשי ממנו.

הבן השני הוא גדעון הוא למד בבית-ספר לגננות ושתלנות בפתח-תקוה, שם היה לו קשר עם קן ה"שומר-הצעיר" ברמת-גן והגרעין הזה בסוף הצטרף לניר-עוז כך שיש שני אחים בקיבוץ אחד. לגדעון שני בנים.
שלושת ילדיי בקיבוצים ואני נשארתי עם משק חקלאי. אין ברצוני לגור בדירה בעיר ואין ביכולתי להשאיר אדמה חקלאית ללא עיבוד. לכן יש משק מעובד ועבודה מעל הראש, למרות גילי.
עד לפני חצי שנה היית מתכנן ומפקח בבתי-הקברות הצבאיים ואנדרטאות בצפון הארץ ממטולה ועד חדרה. זה היה תפקיד שדרש חוץ מהעבודה כח רוחני.
הגעתי לזה בזמן מלחמת השחרור. אחרי שיירת יחיעם, כשקיבלתי על עצמי את הטיפול בבית הקברות הצבאי בנהריה וביקשו ממני יעוץ בחיפה ולאט לאט הכניסו אותי לכל המקומות בצפון, קיבוצים, מושבים ועיירות. במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים הייתי אחראי, מטעם משרד הביטחון, לחלקות הארעיות דבר שעלה לי קצת בבריאות,למרות יציבותי הנפשית והגופנית.
ובסוף העמדה הפוליטית שלי, אני דוגל מימי נעוריי לסוציאליזם פשוט מפני שאני בעד הצדק האנושי. הייתי בין מייסדי הליגה הסוציאליסטית בנהריה אחר כך מפ"ם, מפני שהיא קרובה לדעותי. אפשר להגיד שאני בפוליטיקה המדינית, נמצא בצד ימין של מפלגתי אך בפוליטיקת פנים, והכל מה שנוגע לזכות האיש העובד,
אני בצד שמאל –בלי הסתייגויות. אני שמרתי בזה על עצמאותי ולא תמיד הלכתי בתלם.

אם אני מסכם את שנות חיי עד כה, אני בסך הכל מרוצה עם המצב. רק שאני צריך לארגן את עניני כך שיהיה זמן יותר לקרוא, להתעסק בתחביבי הצילום ולבקר יותר את נכדי.
יש דברים שמאוד הייתי רוצה לעשות ולא הספקתי ויש דברים ששגיתי אבל זה הכל קשור לאופי של האדם וכל אחד צריך להישאר נאמן לאופיו.

יש אנשים שהולכים ישר למטרתם בחיים בלי לסטות בדרך ומגיעים גם אליה ולא תמיד המאמץ היה כדאי. ואני שייך לאלה שמביטים בדרכם לצדדים ומתעכבים ולא מגיעים למטרתם, אך נהנים מכל הדרך כרצונם.
ויש להם זמן וכח לראות גם אנשים אחרים ולהתעניין בהם.

את הדברים כתב יעקב פאוקר, אותם קבלתי מהבת הראשונה בנהריה