הורי עלו ארצה בסתיו 1950. המדינה היתה רק בראשיתה. והעולים שעלו שוכנו במעברות, מגורים זמניים מפח, ללא מים וחשמל עד שסיימו לבנות את השכונות הראשונות והמעברה חוסלה. הורי גם שוכנו באחד הפחונים. אמי הגיעה לארץ בהריון התחלתי וילד בן קרוב לחמש. היה לה מאוד קשה להסתגל לתנאי המקום וחשבה שלא מתאים להביא תינוק לעולם בתנאים הקיימים. כשהגיעה לד"ר דוידזון, רופאת הנשים להתייעץ בנושא הפלה אפשרית, הרופאה שיכנעה אותה להשאיר את העובר ולהתמודד עם הבאות. נולדתי בחודש מרץ 1951 בבית החולים ליולדות ברח' הגעתון קרוב למסעדת קפולסקי היום. הלידה היתה קשה מאוד אך לא קשה כפי שהימים שלאחר הלידה .

הובאתי הביתה אל הפחון במעברה. הורי ערכו סעודת מצווה, מסיבת "זבד הבת" בקירבת הפחון וכל המשפחה חגגה בשימחה את הולדתי. השימחה לא נימשכה לאורך זמן כי ימי החמסין החלו ואני חליתי במחלת מעיים קשה. איבדתי נוזלים רבים וכשמלאו לי שישה שבועות אושפזתי בבית החולים רמב"ם, שם הזריקו לי מזון דרך הורידים בגפיים. אמי נאלצה לנסוע פעמיים בשבוע לרמב"ם לבקר אותי ולראות מה שלומי ומידי פעם הביאה את אחי שיראה את אחותו התינוקת. אחי זוכר שלא נתנו לו להיכנס לחדר וכי היה צריך להסתפק בהצצה דרך החלון, כדי לראות את אחותו התינוקת. אמי סיפרה שכל נסיעה לבית החולים היתה אפופת מסתורין, כי טלפונים לא היו באותה תקופה. ולא ידעה אם תימצא אותי בחיים בכלל.

כשהרגשתי יותר טוב העבירו אותי לבית הבראה בצפת וכששוב הרגשתי לא טוב הוחזרתי לבית החולים. מצב זה נמשך יותר משנה. כשהורי עברו לדירה הראשונה בגבעת כצנלסון החזירו אותי הביתה. מלאו לי שנה וחצי, ועדיין לא למדתי ללכת.

מאז לא עזבתי את נהריה, בה התחנכתי, ממנה התגייסתי לצה"ל, למדתי את מקצוע ההוראה, ועד היום מלמדת בבית הספר בו למדתי, בי"ס ויצמן. לנו שלוש בנות וארבעה נכדים מרוצים מחיינו בנהריה, ובכל הזדמנות אני שמחה לשתף את תלמידי בסיפורי מורשת העיר לדורותיה !

לימים כשעמדתי להתחתן סיפרתי לבעלי לעתיד את קורות חיי בראשיתם ועל אישפוזי ברמב"ם. הוא ניגש לארכיון ומצא תעוד על אופי מחלתי באותם ימים. התעוד הגדיר את מחלתי כמחלת מעיים.

תמונה ממסיבת "זבד הבת" לרגל הולדתי , קרוב לפחון במעברה.
כתבה פנינה צמת