הפעמון שבתמונה שייך לעולה חדש שעלה ארצה ב- 1950, כשמדינת ישראל היתה רק בת שנתיים. הוא עלה מרומניה שנים מעטות אחרי השואה.

השנים הראשונות בארץ החדשה היו קשות מאוד. העולים נשלחו לקיבוצים או למעברות. העולה החדש בחר לגור במעברה בנהריה. במעברה קיבל מבנה קטן מפח, ללא שירותים ומים. השירותים וברזי המים הוקמו במרכז המעברה.

ברומניה ניהל חווה חקלאית, ובארץ לא ידע את השפה העברית. הוא החל לעבוד בעבודה פיזית קשה. בתחילה הטעין דליי חול בחוף הים, ששימשו לבניית השכונה החדשה והראשונה בנהריה המזרחית, גבעת כצנלסון.

לימים, כשחסך מעט כסף רכש עגלה וסוס והחל לעבוד בשיווק ירקות ופירות מתנובה לחנויות. אחר הצהריים המשיך בעבודה נוספת, במכירת בלוקי קרח במושב בן עמי, הסמוך לנהריה . לשם כך היה זקוק לפעמון ולדוקרן. בפעמון צילצל כשעבר מבית לבית וכך ידעו תושבי המושב שאיש הקרח הגיע. ובאו לקנות רבע או חצי בלוק קרח, כל אחד לפי גודל המקרר שבביתו. המקרר באותם ימים היה ללא חשמל, לכן השתמשו בקרח לקרור . בדוקרן השתמש לחיתוך בלוק הקרח. לפי בקשת הצרכן. מחיר הקרח היה פרוטות מעטות. כך המשיך בעבודה זו עד שהתקינו קווי חשמל בבתים והאנשים החלו לרכוש מקררים חשמליים.

כיום מונח הפעמון בסלון ביתי, וכל פעם שאני מביטה בו אני ניזכרת בצעדיו הראשונים של אבי במולדת החדשה.
צמת פנינה - בוגרת, מחנכת וסגנית מנהלת בי"ס ויצמן נהריה.