בריכת השחייה היחידה של נהריה מעלה אזוב וירוקת, בה לומדים אנו הקטנים לשחות בדרכם של הנערים והנערות, חברי הימיה שהיו בעינינו כאלילים נערצים. במבנה השייך לימיה למדנו באותו זמן גם רקמה ועבודות יד שונות במסגרת של ויצ"ו בנהריה. כך, שלמעשה באותה סככת סירות ישנה, התרכזו חיי החברה והספורט שלנו.
לאחר מלחמת השחרור – טכס השקת הסירות ברטי ומ.ע.ש השיוט הראשון ע"ש יוחנן רילף, הסירה אלכסנדר רוט החטובה והאצילית, המלחמות הנצחיות מי יהיה בצוות שלה ומי לא. אני זוכרת את הבאת הסירות ברטו ומ.ע.ש ממספנות "עוגן" הביתה. בלילה התהפכה אחת הסירות שאחי היה בתוכן, וכל החפצים אבדו. כשהגיעו לחוף – מה רבה הייתה השמחה למראה שני כלי השיט החומים החדשים, ומצד שני – מה יגידו בבית?

זו רק דוגמא אחת מיני רבות לקונפליקט התמידי ששרר בין הימיה – הבית – ובית הספר. הפלגת הלילה הראשונה וההתמודדות עם סערה צפונית מערבית, ולאחר מכן נחיתות אנס בכל מיני חופים – ברוח בוקר בגלים. היחס שלנו לסירה נגררת עם העוגן במזג אויר סוער כמו למשהו יקר מכל, כשכל אחד מאיתנו מוכן לקפץ לים ולפעול.
כשהיינו מוצאים מקום יציאה לים נקי מסלעים ומבצעים יציאה וירידה יפה בגלי חוף – איזו הרגשה נפלאה. כל שיוט ואליפות חתירה היה בהם הרבה מההרגשה שאנו מיצגים את הבית, את נהריה.
מה כל זה העניין לנו, הילדים?
ההתמודדות עם הים בתנאים שהיום לא היינו מפליגים בהם, בסירות לא משוכללות בכל מזג אויר שהוא, האהבה והטיפוח של הסירות שהיו לגבינו חפץ יקר ורוחש חיים, פעולות ההדרכה וקליטת נוער חדש תמיד – כל זה נתן חינוך לעצמאות, להנהגה, הרבה אומץ לב כשצריך להתמודד, עקשנות, מרדנות, לדעת לעמוד על שלך, לא כל כך ללכת עם הזרם בכל שטח ובכל נושא, באם זה לא נראה לך, ויחד עם זה הרבה הערכה ומסירות לרכוש ולזולת.
מיטב שנות הנעורים הקדשנו לפעילות בפלוגה הימית, ובשנים מאוחרות יותר כשנזכרים בתקופה ההיא, התמונות שחולפות מלוות תמיד בהרבה קרני שמש ואור והרבה צבע כחול עז.
בימי ילדותנו בנעורנו, הפלוגה הימית היוותה חלק מעצם מהותה של המושבה שלנו, לאחר שנים נדמה לי שלא אחטא אם אומר, כי לא היה קונפליקט בין הבית, ביה"ס והימיה, אלא אחד השלים את רעהו בחינוך ובעיצוב האופי ביציאה לחיים.