הסיפור משפחתי שלי – משפחת שוסטר
כותבת: ענת אן-אלי

ה"רומן" של הורי, ברוריה וצבי שוסטר ז"ל, עם המושבה נהריה, החל בראשית שנת 1946.
הורי גרו אז בעיר התחתית בחיפה, ברח' העצמאות, בבנין משותף, בדירה שאותה חלקו יחד עם עוד 3 משפחות. לכל משפחה היה חדר אחד, המטבח והשרותים היו משותפים.
יש לזכור שמדובר על התקופה שלפני קום המדינה.
הורי גידלו אז את אחי הבכור, שהיה אז בן שנתיים, וציפו ללידה נוספת.

הם חיפשו מקום שקט לגור בו, בבית משלהם. בנהריה מכרו אז מגרשים, והם רכשו מגרש ברח' וייצמן.
המגרש החזיתי לרח' וייצמן כבר נמכר (מאוחר יותר הכירו את שכניהם, משפחת קיר), והם הסתפקו במגרש המרוחק מן הכביש.

עם הולדת אחותי, באפריל 1946, עברו הורי לנהריה. הם שכרו דירת חדר ברח' קפלן.
אבי החל לבנות את ביתנו במו ידיו, ובאותם ימים זה היה עיסוקו.
עם סיום הבנייה, הביאו הורי ארצה את שתי הסבתות מרומניה, וכולם יחד גרו בבית החדש, שלימים קיבל את כתובתו: רח' אחד העם 61.
בשנים שאח"כ עבד אבי בחברת מ.ע.צ וסלל כבישים בצפון הארץ, בין השאר את כביש הצפון.
אמי עבדה בעבודות מזדמנות, ומאוחר יותר למדה מזכירות ועבדה בבי"ח נהריה.

אחי ואחותי הגדולים למדו בשנת לימודיהם הראשונות בביה"ס של זרם העובדים, שהיה זרם עצמאי. בנין ביה"ס היה בפינת הרחובות סאלד-רמז.בי"ס זה נסגר ע"י המדינה בשנת 1955, ואז הם עברו ללמוד בבי"ס וייצמן. מאוחר יותר הצטרפה אל ביה"ס גם אחותי דבורה.
אני, בשמי הקודם, ענת שוסטר, נולדתי בבית היולדות שהיה ברח' הגעתון בנהריה.
כולנו, כל ילדי משפ' שוסטר, למדנו בביה"ס וייצמן וניגנו בתזמורת ביה"ס.

אבי השתתף בבניית המזח של נהריה בשנת 1947 לערך, (אותו מזח שנמצא היום בסוף הטיילת). וכשהגיעו מעפילים לחוף נהריה בלילות בספינות, אבי עזר בהעברתם לבתי התושבים בנהריה ובישובי הסביבה.
בשנת 1948 יצא אבי ליחיעם, הוא לקח חלק בסלילת הכביש לשם.
כאשר נחסמה הדרך ע"י ערביי הגליל, נותר אבי ביישוב הנצור.
באותה תקופה תפקידה של אמי היה לקבל ולהעביר מסרים ואותות מן הישובים הנצורים בראש מגדל המים. כך היא יכלה לתקשר ישירות גם עם אבי הנצור.

הורי היו מוכרים כפעילים בהסתדרות ובמפלגת מפ"ם, והיו פעילים חברתית במושבה נהריה.

אני למדתי בהמשך בביה"ס התיכון העיוני בנהריה, שהפכה בינתיים לעיר.
כשהתגייסתי לצבא, עזבתי למעשה את נהריה. שנים רבות גרתי ברחבי הארץ.
בשנת 1955חזרתי לנהריה. הגעגועים לים ולאופניים, וגם הקירבה למשפחתי, סייעו לי להגיע להכרעה ולהחלטה לחזור לגור בנהריה.