רחל ליברמן – יבנין- נכדה של פיליפ ליברמן

רחל ליברמן – יבנין נכדה לפיליפ ובת לבנימין וקלרה

חיה-שרה–בבתה סבתי ופיליפ סבי היו בעלי מפעל לייצור שמרים ומשקאות אלכוהוליים, מפעל שהוקם ב-1879 גדל והתעצם עם השנים, וכתוצאה מכך בשנים 1939-1926 נמנתה משפחת ליברמן בין התעשיינים המצליחים בסטניסלבוב שבפולין. כשבגר אבי, בנימין, החל גם הוא לעבוד בניהול המפעל, והמשיך בפיתוחו.
לסבי וסבתי היו גם נכסים אחרים. הם היו בעלי קרקעות ויערות, ופתחו גם ענפי חקלאות שונים. בין השאר היה להם עדר פרות מגזע משובח, ותוצרת החלב עובדה במחלבה, שבזמנם נחשבה למתקדמת ביותר בטכנולוגיה שלה.
סבי וסבתי, פיליפ ובבטה, וכן אבי, לא הצטמצמו רק בפעילות כלכלית: הם הקדישו מזמנם, מרצם והונם לפעילות ציבורית בקרב הקהילה היהודית בעירם. סבתי דאגה להקמת בית-יתומים יהודי ותמכה בתלמוד-תורה. סבי תרם ביד נדיבה למפעלים חינוכיים יהודיים רבים. גם הוא וגם אבי היו מעוניינים במיוחד בהקניית חינוך מקצועי לנערים ונערות, חינוך שיאפשר לאותו נוער לכשיגדל להתפרנס בכבוד ממלאכת-כפיים.
על פעילויותיהם השונות אפשר לקרוא בספר "יזכור לעיר סטניסלבוב[ד1] ".
בין הסיפורים בספר מופיע הסיפור הבא על אבי:

סריקה מהספר

לאחר עלית הנאציזם, מ-1933, הפגינו הפולנים יחס עוין ושנאה כלפי הקהילה היהודית שישבה בקרבם, ומצבם של היהודים בפולין הלך והתדרדר. אבי וסבי רצו למצוא למשפחתם מקום בטוח יותר, בו ירגישו שהם בני בית. הם החליטו לערוך ביקור בפלסטינה!
בשנת 1936 יצאו סבי ואבי למסעם. הם טיילו בכל רחבי האזור: היו באלכסנדריה שבמצרים, בעבר הירדן ובפלסטינה.
באלבום שהכין אבי לאחר הביקור אפשר למצוא תמונות מירושלים, ממעיינות אל חמה, מתל-אביב, מעין-חרוד, מתל-מונד, מעכו ומעינשירה שליד נהריה. כשרכשו את אדמות עינשירה הפכה זו לעין-שרה: שרה היה שמה של סבתי, שאז כבר לא הייתה בחיים.
ברכישת האדמות ליד נהריה ראו בני המשפחה ביטוי לתקוותם לעסוק בארץ גם בחקלאות, ולפתח גזע פרות משובח.

ם

זמן קצר בלבד זכיתי להיות במחיצת אבי. טרם מלאו לי ארבע הלך לעולמו, ונותרו לי אך זכרונות מעטים מקשרי אתו. שניים מהם קשורים אל הווי החיים שלנו באותה תקופה בעין-שרה.

באדמות עין-שרה נחפרה באר, שספקה מים להשקיית הפרדסים שנטעו. לויסות המים היה צריך לסגור מגוף שהיה בתוך בור במבנה הבאר. כשהיה אבא הולך לסגור או לפתוח את ה"שיבר", נהג לשאת אותי על כתפיו.
הטיולים האלה בדרך העפר, לצידי הפרדס, כשאני מתבוננת מסביב ממרומי כתפיו, חקוקים בזיכרוני.
עוד אזכור שבאחד הימים, כשהלכנו בין-הערביים לסגור את השיבר, הכיש אותו צפע בידו. אני זוכרת שרץ אתי הביתה, ומסר אותי לאמי.
הזיכרון הבא, כנראה כעבור כמה שעות או למחרת, כשבאנו אמי ואני לבית-החולים בנהריה (שהיה אז ליד חוף הים), נופף לנו אבא ממרפסת אחד החדרים כשידו חבושה...

זיכרון אחר: אבא נהג לנסוע לעבודה בחיפה. לקראת אחר הצהרים הייתי מתיישבת על שולחן המטבח, מול החלון שצפה על הכביש ועל שדרת הברושים שהובילה לבית, וממתינה לאוטובוס של אחר הצהריים, שיביא אותו הביתה. כשירד מהאוטובוס, היה נוהג לשרוק את השריקה המשפחתית, ואני הייתי עונה בשמחה במנגינת השריקה מהחלון לפניו ישבתי מחכה.

עוד עימי זיכרונות מהתקופה בה חיינו אמי ואני בעין-שרה, לאחר מות אבי:
הבית היה אמנם מבודד, אך אני כילדה הרגשתי שהבית נמצא "בסוף העולם".בשכנות עמד רק הצריף הקטן של משפחת וואלכה, משפחת עולים מהולנד שהביאו איתם צריף ושכרו קרקע על אדמותינו.
כקילומטר דרומית לבית הייתה שכונת צריפים של עמידר, ומהצד הצפוני, בדרך לנהריה, סמוך לפסי הרכבת, גרו כמה משפחות בבתים בודדים. ממול, מעבר לכביש ומזרחה לו, קיבוץ עברון והכפר מזרעה.
הכביש מעכו לנהריה עבר מזרחית לבית. לצד הכביש, בכניסה המזרחית לשטח עין-שרה, עמד זוג עמודים רחבים שהיוו מעין שער, ומהם ועד הבית הוליכה שדרה של ברושים גבוהים.

לפני הבית, בצידו הצפוני, הייתה רחבה מרוצפת, ובהמשכה גינה: מדשאה תחומה בפרחים, שיחים ועצים. מזרחית לגינת הנוי הייתה גינת ירק ופרדס, ומערבית לה לול תרנגולות.
אהבנו לאסוף את הירקות בגינה, ונעצבנו בבקרים בהם גילינו שבלילה התגנבו תנים אל הלול, וחטפו תרנגולות.

מאחורי הבית, בצידו המערבי, היתה פיסת גינה נוספת, ובה היתמרו שני דקלים שהגיעו עד למרפסת הגדולה שבקומה העליונה של הבית. מערבה לדקלים אלה, בינם לבין פסי הרכבת, צמחו מספר עצי אקליפטוס שביניהם שיחקנו. שם הייתה גם נדנדה. כילדה, מקום זה זכור לי כמסוכן: לא פעם כשהיינו משחקים ב"חצר" זו התגלה נחש צפע, או כשקילפנו את קליפת גזע האקליפטוס הזדחל עקרב שחור.

סביב הבית היו שדות. שביל העפר שהחל בכביש ועבר בשדרת הברושים עד הבית, המשיך בצידו הדרומי של הבית ושם התפצל: דרומה לכיוון משפחת וואלכה ובניין הרפת הנטוש, ובהמשך לשכונת הצריפים, ומערבה אל השדות שמעבר לפסי הרכבת, לכיוון הים.
במשך היום היו עוברים בשביל עובדים ונסעו בו טרקטורים ומכוניות. בלילה היה נדיר לשמוע קול מכונית, ושמועות התהלכו שמבריחי סחורות, ואולי מבריחי סמים, הם הנעים בלילות בשבילים אלה.
למשמע מכונית בחשיכה הייתה אמי יוצאת עם רובה אל המרפסת, ואני - שחששתי שאומנם תירה, ולא העזתי לחשוב על גרוע מכך - הייתי מסתתרת מתחת לספה הירוקה בחדר האורחים.
אותה ספה שימשה לי כמקום מסתור גם בימי החורף, כשהרוח סערה בחוץ, וברקים ורעמים איימו לזעזע את יסודות הבית.

בבית בן שתי הקומות, שמשה הקומה העליונה את משפחתנו, ובקומה התחתונה התגוררו במשך השנים דיירים שונים.
בסוף 1945 וב-1946, טרם לידתי, ניהלו אבא ואמא בקומה התחתונה בית-הבראה לנוער שהגיע מאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.
אחר כך מילאו את החדרים תלמידי התיכון של נהריה, ויותר מאוחר, התנהלו בחדרים אלה כיתות של אולפן עקיבא.
לימים חולק שטח הקומה התחתונה לדירות, וגרו בהן משפחות של אמנים שאהבו את המיבנה ואת הבדידות.

הדירה בקומה העליונה נראתה בעיני הילדה מבנה ענק, שהעצים את תחושת הבדידות כשהיינו רק אמי ואני בבית.
אורח החיים היה אופייני לאותה תקופה: את המים לרחצה חיממנו בעזרת עצים שקוששנו, והבערנו בתחתית דוד המים במקלחת;
את המקרר מילאו בבלוקים של קרח, שהובאו מנהריה ע"י מחלק-הקרח;
החלבן היה מטפס במדרגות עם כד גדול וכוס מדידה, ומוזג את החלב אל סירנו שלנו.
בכל יום היו אוטובוסים אחדים שבדרכם לנהריה עצרו ליד שער הכניסה, ובחצי גרוש מנייר אפשר היה להגיע עד נהריה.
פעמים, כשהיינו רוצות להגיע לנהריה בשעות שלא היה אוטובוס, הייתה אמא מצלצלת אל תחנת הכרכרות שברחוב הגעתון, מול מסעדת פינגווין, ומזמינה כרכרה להסיע אותנו.

בקיץ היו באים דודים ובני דודים לבלות אתנו, ואז היה הבית מתמלא בשמחת-חיים.
בלילות הקיץ החמים נהגנו, בני דודי ואני, לישון על המרפסת האחורית הפונה אל הים, תחת כילות – להגנה מפני היתושים.
פעמים התעוררנו בבוקר לקולו של ערבי עיוור שהיה בא רכוב על חמורו ומכריז על תוצרתו, ענבים ואבטיחים.
השכם בבוקר היינו הולכים, בהנהגת דודי, לחוף הים הסמוך לעין שרה, בשביל העפר בין הפרדסים והשדות.
חוף הים "שלנו" היה מאוד סלעי, ואנחנו הילדים נהגנו לרחוץ בבריכות המים שניקוו בין הסלעים.
הדרך לים הייתה נעשית לפעמים פעמיים ביום: עם שחר ואחרי הצהריים. זכורות לי שעות בין ערביים חמימות ושקיעות יפה-פיות בצעדנו בדרך העפר המובילה מהחוף אל הבית.

בחורף צמחו בצידי מסילת הברזל ובפאתי השדות צבעונים, נוריות וכלניות בשלל צבעים, כחול, וורוד, לבן ואדום.
אמא ואני נהגנו לצאת לאחר הגשם לחפש פטריות שצצו למרגלות הברושים בשדרה.

לימים, כשעברנו לגור במרכז הארץ, ליד המשפחה המורחבת, היינו שבות בכל כמה שבועות אל הבית, ובקיץ היינו בו לתקופה ארוכה. אז הלכנו, אנחנו הילדים, לבד אל החופים הסמוכים, קטפנו "סברס" (פירות צבר), גילגלנו בחול ונהנינו לאוכלם כשידינו ולשוננו מלאות קוצים.
זכור לי גם מפעל לגזוז שהיה בקירבת הבית, ולבעליו קראנו "דוד גזוז". היינו הולכים לשם לקנות בקבוקי גזוז מנטה.
זיכרון אחר מאותה תקופה היה הטעימה הראשונה של גלידה מסחרית, גלידת שטראוס, בגביע וואפל. בתוספת לגלידה קיבלנו "אובלט" מתוצרת פאמקו, מפעל שהיה בסמוך למחלבת שטראוס.

באמצע שנות הששים, לאחר שעזבנו את הבית ולאחר מותה של אמי, החל מצבו של הבית להתדרדר. דלתות, רצפות ורעפים נעקרו, רועים הבעירו אש בקומת הקרקע. מידי פעם הייתי חוזרת לראות בכאב את הנעשה. הבית הלך והתפורר, עד כדי כך שהיה מסוכן להיכנס לתוך המבנה. בשלב מסוים בניתי גדר סביב הבית, שלא לסכן עוברי אורח.
היה עצוב לעמוד ליד הבית - בית ילדותי, ולא להיכנס לתוכו.
באותה תקופה צילמתי את הבית וסביבתו מספר פעמים.

צילום
פעמים הצטרפו אלי חברים בביקורי אלה, ובאחת הפעמים הציעו שננקה את הגינה, כך שנוכל להקים אוהלים ולשהות בצל הבית. זאת עשינו, וחזרנו מספר פעמים לבלות ימי-חופשה בגן הנטוש של הבית.

תמונה שלי מסקלת עצים בגינה

עין שרה – פרורי זכרונות כתבה יהודית עתידיה בת אחות של קלארה שכטר ליברמן

שעת בוקר מוקדמת של יום קיץ. אישה אצילת מראה ורכת מבט אוחזת צינור השקיה של גינה, ושוטפת רחבת אבני כורכר מעוגלות. המים נקווים בחריצים שבין האבנים, מקומות בהם גדל דשא עדין ורך – "דשא סיני".
ילדה כבת שמונה שזה עתה נעורה משנתה, יורדת במדרגות ומתיישבת על המדרגה התחתונה, נועצת מבטה בזרזיף המים.

האישה – דודתי קלרה. הילדה - אנוכי. הרחבה – לפני הבית בעין שרה, מקשרת בינו לבין הדשא שבחזיתו.

עוברות דקות אחדות וקול מתמשך-מפציר נשמע מרחוק, הולך ומתקרב, הולך ומתחזק: א ב נ י ם!!! א ב נ י ם!!!
והנה מגיח ערבי עם חמור, נושא דליי ענבים ומאזניים. דודתי מבקשת "וָאחד לבנים ווָאחד שחורים". המוכר מניח על כף אחת של המאזניים כמה אשכולות ענבים ירוקים, ושולף מבין קפלי שק שנושא החמור אבן פשוטה כתחליף למשקולת של קילוגרם ומניחה על הכף השנייה; הוא מחזיק את המאזניים בחבל שבמרכזן, ומוסיף או גורע אשכולות עד התאזנות הכפות. התהליך חוזר על עצמו עם ענבים אדומים-שחורים.
עוד מספר דקות ואני אוחזת בידי אשכול ענבים עוטה אד ונוטף מים, ותוהה ביני לביני למה המוכר קורא לענבים אבנים, ולמה הירוקים מכונים לבנים.

***
ראשית שנות הששים. לקראת סוף חופשת הקיץ נהגו הורי לנסוע עם שלושתנו, הילדים, אל דודתי, דודי ובתם בעין שרה. לאחר מות דודי החל "סדר חדש": אני הייתי נשלחת לשהות עם דודתי ובת-דודתי כשבוע-שבועיים קודם לשאר בני המשפחה. אהבתי ימים אלה: זכיתי לאירוח חם, ושמחתי עם עיסוקי היום-יום בבית הגדול והמיוחד, ובחצר שסביבו. נהניתי לקטוף תירס בגינת הירק, להפשיטו ממעטה עליו ולשחק ב"זקן" הרך והריחני; השתעשעתי עם בת-דודתי בקטיף פלפלים גדולים וירוקים, הטמנתם במכנסים הקצרים והטלתם, תוך חיקוי קרקורי תרנגולות, על רצפת המטבח; וזכור לטובה החור בעליית הגג, דרכו זרקנו בצלים – מאלה שהונחו לייבוש – על ראשי המבוגרים שאיתרע מזלם לעבור במסדרון ברגע הלא נכון.

אחר הצהרים היה חוזר הטקס הקבוע: טלפון לאמא. חיוג ישיר בין-עירוני טרם היה אז, והמרכזנית ידעה להשלים את המשפט מיד כששמעה את קולי: נהריה 6 (מספר הטלפון בעין-שרה) מבקשת את נס-ציונה 207 (מספר הטלפון בבית הספר החקלאי עיינות, מקום מגורי משפחתי). תוך פרק זמן בלתי קבוע, שנע בין דקות אחדות לשעה, היה מושג הקשר המיוחל.

***
והייתה הכורסא הגדולה, הפרחונית, שמידי שנה הייתי מוצאת בין נבכי קפליה זיכרונות מקיץ אשתקד: סיכת ראש אדומה, "זהב" של עטיפת סוכרייה, יד בובה גדומה.

ו"המרפסת הקטנה", הצפונית, תחומה בסורג מסוגנן ומרוצפת בשלושה אריחי שיש מלבניים גדולים, המונחים על מוטות מתכת חלודים המעוגנים בקיר הבניין, שנאסר עלינו לצאת אליה מחשש התמוטטות.
והראי הענק, עטור פיתוחי עץ מוזהבים, שהשולחן החום הגדול – השולחן שצוחצח והוברק במשחת נעליים – נשקף בו, ועל השולחן המנורה הגדולה, הנדלקת וכבה עם משיכת שרשרת.
ותמונת הנערה של ורמר, העטויה מעיל שפרווה בשוליו, מתבוננת בהשתקפות דמותה האוחזת בשרשרת הפנינים שעל צוארה.

הבית בעין שרה: גדול, מהודר, מדיף ניחוחות קיץ.

***
זיכרונות ילדות. געגועים לאשר חלף.