1948 - השנה הקשה ביותר של נהריה

נכתב ע"י יוסף פריזם נובמבר 2011

.

בתאריך 29.11.1947 חגגנו ורקדנו ברחובות המושבה, אחר ההצבעה באו"מ על הכרזת המדינה, למרות שידענו שאנו מתוכננים לחיות בשטח הערבי של החלוקה. בגליל המערבי היה הגוש של נהריה, שבי ציון, רגבה ועברון. ולידם הכפר הערבי מזרעה, ופרדס אירני מדרום לנהריה . וכן 4 קיבוצים מבודדים: יחיעם חניתה אילון ומצובה,
ידענו כי ממתינה לנו תקופה קשה. והקשה ביותר היה הלא נודע, מה צופן לנו העתיד? היו מספר תושבים קטן שברח מנהריה, ביניהם ראש המועצה המקומית מר קאהן ומשפחתו.

בתאריך 1.1.1948 בצהריים הופיעה בהפתעה אניית המעפילים "האומות המאוחדות", בחוף כמאה מטר מצפון לשפך הגעתון לים, כאן הראו תושבי נהריה את גדולתם : תוך דקות הגיעו כל תושבי המקום לים, ובארגון בוגרי הימייה שהיו כבני 17 מתחנו חבלים מהחוף לאנייה. הורדנו את סירות הימייה, ותוך 3 שעות הורדנו את 537 העולים לחוף. הם פוזרו ביישובי הסביבה ובין תושבי המקום. כל הכבוד לתושבי נהריה. ותחילת שנה יפה.

האנייה הגיעה בדיוק למקום בו הגיעה האנייה "חנה סנש" בתאריך 25.12.45 עם 252 עולים. והאנייה "עליה" בתאריך 16.11.47 עם 182 עולים.

החיים התנהלו בינתיים כסדרם כולם עבדו, היו מעט בעיות בכבישים, שמירה בעמדות בלילות, עד שהמציאות העירה אותנו: בתאריך 20.1 יצאו כמידי יום 11 נוטרים במשוריין בפיקוד דן כהן לאבטח את הדרך לקיבוץ יחיעם, נהרגו במארב 6 נוטרים, מקום המארב קיבל את השם גבעת המשוריין עד היום, באותו זמן הותקף קיבוץ יחיעם במטרה לכובשו. שם נהרגו 4 חברים. בזאת נכנסנו למציאות של המלחמה.

אנו כיתת החיש במקום עבדנו עדיין, אולם בלילות ישנו ב"ריכוז", בבית ההגנה בצריף מפח, כיום מלון עדן, בפיקודו של חמי גל –קליין. בלילות היינו יוצאים לסיורים מחוץ למושבה, זכור לי קוריוז : יצאנו צפונה ,כיום המשך רחוב הרצל. אז הבתים הקיצוניים מימין בית הלברשטט ומשמאל בית דוד ווינשטין, בגבול הבתים הייתה גדר של כשני מטר גובה, אבטחנו את חמי בטיפוס מעל הגדר, הוא אבטח את כולם. כדי לעבור לצד הערבי, היה שם שער קטן, ויוחנן רילף האחרון, ניגש לשער שהיה פתוח ועבר דרכו. כולנו פרצנו בצחוק.

הנשק שלנו בסיורים היה מכל המינים. כשוטרים מוספים חלק מאתנו עם רובים אנגליים של הנוטרים, חלק עם רובי צייד או רובי טוטו, כל אחד עם 15-20 כדור ס"ה, לחמי המפקד היה סטן עם 2 מחסניות, אני גרתי צמוד לפרדס הבהאי כיום בית קיי, עבדתי בנגרית רגבה אז ליד פסי הרכבת מול הכפר הערבי חומימה. הלכתי כל הזמן עם אקדח פרטי בכיס, ערב אחד אבא שחי מהיד לפה כעגלון. אומר לי כי יש במרכז נהריה מגרש של 4 דונם, עם בית גדול למכירה באלף לירות.

אם הייתה לו האפשרות היה קונה זאת. כי משפחות שברחו מנהריה מכרו בחצי חינם לאחר כחודש של שינה ב"ריכוז, הודיעו לנו כי אנו מפסיקים לעבוד, ואנו מגויסים מלא, באנו עם הבגדים וכלי המיטה שלנו לבית שהוא כיום בית המשפט, ברחוב סוקולוב. היינו כעשרים בנות ובנים בני נהריה, בפיקוד יצחק אבני מפקד הגליל המערבי, נקראנו מגויסי נפת צידוני, קיבלנו אז 2 לירות לחודש. הנשק היה הנשק העלוב שהיה ליישוב, בתאריך 18.3 חיבלו ערביי עכו ברשת החשמל, כאשר באו 4 עובדי חברת חשמל לתקן זאת עם ליווי 2 שריוניות בריטיות. הם נרצחו יחד עם 5 שוטרים בריטיים.

את ארבע גופות היהודים העבירו הבריטים לנהריה, סירת מנוע של "עוגן" באה לנהריה, אנחנו העמסנו את הגופות על הסירה, בזאת הופסק הקשר היבשתי לנהריה, והחל הקשר הימי בין חיפה לנהריה, בין המגויסים הוקמה הכיתה הימית בעיקר מבוגרי הימייה, שעסקה פרט לביטחון, בשעת הצורך בעבודה בים, בכל חורף 48 בקור הגדול. היינו לילות שלמים עם בגדי ים בים, פרקנו והטענו מצרכים שונים, כולל תושבי נהריה ששטו או חזרו מחיפה.

היה בנהריה גנרטור חרום קטן שסיפק חשמל בצמצום, ועבד עד 10.30 בלילה. לכל משפחה הותר להשתמש בנורה אחת עד 40 וואט, הסולר לגנרטור הגיע בחביות בדוברות, היינו זורקים את החביות שהיו צפות לים, ובשחייה דוחפים אותם לחוף, שם הוציאו אותם, בדוברות הגיעו כל המצרכים שהתושבים הזמינו, כולל החנויות, ויסלחו לנו בעלי החנויות, אחרי שזרקנו את כל החביות עם ידי סולר, עלינו על הדוברה ופתחנו את חבילות החלבה הגדולות, ואכלנו להנאתנו עם ידי הסולר. בתקופה זאת הדפיסה המועצה המקומית בולי דואר, עם כתובת "הגליל המערבי במצור", בולים שנהיו יקרי המציאות באחד המשלוחים נגררה סירה מחיפה עם נשק וחומר נפץ "שידית"-אבקה ורודה. סירה זאת התמלאה מים ושקעה מול חופי שבי ציון, למחרת הגיע צוללן של "עוגן". ואנחנו סובבנו את מנוע האוויר לצלילה שלו, הוא הרים את הסירה, כל הנשק הורם, אולם כל האזור הסריח מהשידית הרטובה, מקרה משעשע היה לנו עם ההגאי של הגוררת מקס זילברברג, בוקר קר בשש בבוקר, בים שקט, הורדנו אותו יוחנן ואני בסירת חתירה קטנה לחוף, לפתע גל קטן הפך אותנו, מקס יצא לחוף, והוציא מהכיס מעל 200 לירות, סכום עצום בימים ההם, שם אותם על לוח המודעות של הימייה לייבוש, עד אז לא ראינו סכום כסף גדול כזה, אנו קיבלנו אז 2 לירות לחודש משכורת כחיילים.

בתאריך 17.3 תוכננה שיירת נשק ערבית מבירות לחיפה, הוכן לה מארב מול קיבוץ עברון ,הגיעה משאית ערבית גדולה, ופתחו עליה באש, נהרגו מספר ערבים, אולם זאת לא הייתה שיירת הנשק שהגיעה מאוחר יותר, כאשר הבריטים היו כבר במקום. כך ששיירת הנשק הושמדה ע"י מארב חפוז שהוקם בקריית מוצקין.

היום הקשה והטרגי ביותר היה 27.3. בהסכם לחילופי שיירה עם הערבים, יצאה בתאריך 26.3 שיירה שלנו מחיפה לנהריה, והמשיכה לקיבוצי הצפון, מצובה ,אילון וחניתה, בנהריה הוחלט לשלוח את השיירה ליחיעם למחרת ,יום שבת 27.3 ,בשעה 14.00 השיירה יצאה לדרך, בה מג"ד גדוד 21 בן עמי, מפקד השיירה איתן זייץ, כל השיירה מנתה 90 איש. ליד כברי השיירה הותקפה, לאחר קרב קשה נהרגו 47 חללים, בהם 4 חברינו בני נהריה: ברטי רוזנבלט בן 17, חיים גוזמן בן 21, ומשה ועליזה שיינרמן בני 20, 18.אנו יצאנו עם הנשק העלוב להבטיח את הניצולים, שהגיעו בחלקם לנהריה. את הגופות המרוטשות הביאו הבריטים לנהריה. כולם הונחו בבית ינקלה כץ המכונאי בביתו ,ליד בית הקברות, מראה נוראי, כל זאת כאשר היישוב במצור, וסכנת התקפה ערבית כל יום.

יום לפני ליל הסדר, קיבלנו לפסח כמות יפה של מצות לחג, ובאותו יום הודעה משמחת ראשונה אחר חודשים קשים ועצובים-חיפה שוחררה.
בכל התקופה הזאת היו בנהריה ובקיבוצי הגליל המערבי, חלק מגדוד 21 של חטיבת כרמלי, בקיבוצים חיילים מעטים של הפלמ"ח, ואנו חיילי צידוני המעטים במקום. עם מעט מאוד נשק. לקיבוצים הגיעה מעט הספקה בהטלה מפייפרים, או בשיירות רגלי בלילות. בתחילת חודש מאי הגיעה לנהריה מהקריות פלוגה מגדוד 21 שעברה רגלי בין כפרי הערבים, והתקבלו בשמחה על ידי תושבי נהריה. והעלו במעט את מצב הרוח במקום, הם שוכנו במחנה הבריטי המוזנח בדרום ליד בית העלמין.

החיים בנהריה נכנסו לשגרה של המצור, מ1500 תושבים נשארו בערך כ-1300 אמיצים, כולם נרתמו לשמירה בלילות. עזרה בים עם הגעת דוברות ההספקה, ועזרה הדדית בכל שטח ונושא, בתאריך 13.5.יום סיום ההפוגה הראשונה בארץ, הגיעו אלינו ארגזים גדולים עם נשק חדש ארוז בנייר פרגמנט, לנו הגיעו רובים צ'כיים ומקלעי שפנדאו, שנקראו בהמשך -מ.ג.34 או מגלד, וארגזי תחמושת, עם 1000 כדור בארגז. שמחה ללא גבול .ירדנו לשפת הים למטווח עם הכלים החדשים, באותו לילה ולמחרת עם הנשק החדש נכבשו הכפרים הערביים אכזיב, בסה וסמריה, יומיים לאחר מכן נפרץ הכביש בעכו, והעיר הערבית עכו נכבשה לאחר מספר ימים.

כשלושה חדשי מצור קשים עברו עלינו. נהריה נשמה לרווחה. תוך כדי לחימה הגיעה לנהריה האנייה "חנה סנש" ששופצה במספנת עוגן, והביאה עוד חיילים של חטיבת כרמלי .ופינתה את הילדים מהקיבוצים הנצורים, שהדרך אליהן נפרצה. חשבנו שהגענו אל השקט והנחלה, אולם בתאריך 26.5. הופצץ המקום מהאוויר ע"י מטוסים, פצצה אחת נפלה על בנין חנויות בשדרות הגעתון ממול לקפה פינגוין. והרגה 5 תושבים. ביניהם שני ילדים, דניאל נוימן בן 4. חנן רכולסקי בן 13.ארנולד גולדברג בן33. הרי ליטן בן 38. וחנה נורדהויזר בת 50. בליצבלאו הספר היה קבור כמה שעות תחת ההריסות. אנחנו רצנו לשפת הים לידנו וירינו על המטוסים שלא ינמיכו טוס. ויכוונו את הפצצות ביתר דיוק.

תוך מספר ימים בנו עמדת מקלע על המבנה הגבוה בחומימה. עם סירנה לאזעקה. בתאריך 1.6 נפלה פצצה בחצר בית לשצינר, והרגה מאות תרנגולות, גברת לשצינר יצאה החוצה, וראתה את ההרס, ואמרה כמובן בגרמנית: "דבר ראשון נלך לשתות את הקפה של 4 אחה"צ, ואז נראה מה קרה. לתרנגולות , אופייני ליקים".

בתאריך 11.6 החלה ההפוגה השנייה, 4 שבועות עד9.7, היה כבר קשר יבשתי לחיפה ולכל 4 הקיבוצים. אם כי היה צורך באבטחה בכבישים. בכיבוש משלט תרשיחה לפני מעיליה 19.7 נהרג הלוחם נפתלי שושני בן 33, תושב נהריה בעל משפחה. היום השחור והקשה שלי היה 9.8 ישבנו בקו החזית שהיה אז בקאוקט, היום הקיבוץ בית העמק, שכבנו בלילה במארב מזרחה מהכפר, החלו יריות וחברי הטוב יוחנן רילף ששכב לידי חרחר וזהו, הוא קיבל כדור ישיר בלב. והוא בן 17.בחור מוצלח ומוכשר במיוחד. הבן של ד"ר שלמה רילף, מנהלו הראשון של בית הספר בנהריה.

בסוף חודש ספטמבר גרנו בגבעת אוסישקין. נשלחנו אנדריאס מאייר ואני כנציגים למצעד הראשון בת"א. עם מחלקה מחטיבת כרמלי.

חזרנו אחר 5 ימים. ומצאנו חדר ריק. כי בקרבות הכפר מיאר כיום גוש שגב, נהרגו בתאריך 24.8 חנוך קרמר בן 25 בן רופא העיניים, חבר הכיתה הימית, ואליהו הגלילי בן 34 תושב נהריה בעל משפחה, ונהרג חברנו חבר הכתה הימית יצחק רוזנהיימר במשלט תרשיחה והוא בן 18,כך מ-4 בחדר נשארנו 2 .

בין 29-31.10 נכבש כל הגליל. כולל 11 כפרים בדרום הלבנון. לנהריה הגיעו כבר עולים חדשים מניצולי השואה באירופה. ברובם עולים מרומניה, עליה נהדרת, אנשי עבודה, גרו ברובם במעברה באוהלים ממזרח למושבה.

כן נהרגו חברינו החיילים תושבי נהריה בקרבות שונים בארץ, ונקברו בנהריה. יעקב רוזנבאום בן 17שהתגייס לשייטת 13 ,נפל בפרוזדור ירושלים בקרב נבי סמואל, עמנואל-עימי טוכלר בן 17 נהרג בקרבות הנגב. קבור בבית הקברות הצבאי בחיפה. דב פולין אחיה של אסתר מאייר נפל בג'נין בחטיבת כרמלי.

במלחמת השחרור נהרגו כ-6000 יהודים, כאחוז אחד מהתושבים שמנו 600 אלף. בנהריה נהרגו 17 איש מתוך 1500 תושבים. מעל האחוז הארצי .

בשנת 1951 נפגשנו במקרה ברחוב שארית חברי הכיתה הימית: 5 שנשארו בחיים מתוך 8 חיילים מהמצור בשנת 1948 , אנדריאס רץ הביתה הביא מצלמה והנציח מפגש זה .

וזאת התמונה.

החמישה מימין דן אטלינגר. פרנטה כהן, יוסי פריזם, מתי ווידנבאום ואנדריאס מאייר.

חבל שמוסדות העיר מתעלמות מאירועים אלו ,מתושבים שעברו תקופה קשה בשנה זאת, כן לא מנציחה העיריה נקודה יחידה בארץ בה הגיעו שלש אניות מעפילים שכל המעפילים הורדו בהצלחה על ידי התושבים וחניכי הימייה.

הכתבה נכתבה מהזיכרון, אם שכחתי או טעיתי אנא תקנו אותי: יוסי פריזם
התמונות בכתבה זאת מאוסף התמונות של אנדריאס מאייר