ביקורים בפלוגותינו

ביקורים בפלוגותינו \ רות הקטין
נהריה
בקצה המושבה היפה נמצאת פלוגותינו נהריה. בפלוגה-87 נפשות: 52 חברים,34 חברות ותינוק אחד. שיכון החברים-באוהלים: המוסדות הציבוריים-בבנין-לול גדול, המחולק לשלושה על-ידי מחצלות וארונות: חדר-אוכל, מטבח, מחסן-בגדים, בצדו עוד תוספת קטנה-סככה מכבסה. שאר השרותים הם פרימיטיביים מאוד.ישנן התחלות משקיות קטנות: לול, ברווזיה, גן-ירק, מספוא, זוג בהמות-עבודה ומספר עזים המספקות חלב לחולה ולחלש. "העיזו" להקים "מפעלים": סנדלריה ומטבח-פועלים במושבה;אינם בזים גם לעבודה במרחקים.באנו לשיחה ולבירור בקשר עם סירובה של הפלוגה לשלוח 2-3 חברים לעבודה בפלוגה המקובצת בסדום. באסיפה טענו החברים כלפי מזכירות הקיבוץ על שהיא ממעטת בביקורים, על סוחר המגע וההדרכה הבלתי מספקת בשאלות משק וחברה גם יחד. בהמשך השיחה התברר שאי-הרצון לשלוח אנשים לסדום בא מתוך פחד בפני פיזור החברה, וכן מתוך רצון להקים קבוצת חברים לעבודה בנמל חיפה, אשר בזה הם רואים את היסוד לביסוסם הכלכלי, אולם לאחר הסברה על ערכו החלוצי של המפעל בסדום החליטה האסיפה לשלוח שני אנשים.
לאחר האסיפה התקיימה ישיבה עם מזכירות הפלוגה. נידונה והתבררה התכנית המשקית. נוכחנו לדעת שלנהריה,
כלכל הפלוגות הצעירות, דרושה עזרה והדרכה בכל השטחים, החל במשק וגמור במטבח. לשם כך נחוצים חברים
בעלי נסיון להדרכה. עזרה זו תידרש ביחוד עם עברם לשטח המוקצה להם ובזמן התחלת בנין המחנה.

מציאות אחוז שווה כמעט של חברים וחברות בחברה הקיבוצית מחייב אותנו לעבוד בשרות. ואין אנו קוראות
להתחלף בעבודה עם החבר, אבל דורשות בתוקף המציאות הזר כמו שהיא, שהחבר יטיל על שכמו חלק מה "נטל הקל"
הזה ויתן לחברות לנסות את כוחותיהן ולהראות גם לעצמן את יכולתן לשאת ב "קשה" וב "בלתי טבעי" לנו בשאר ענפי המשק וגם בהגנתו. נבחור בעצמנו, נסתגל בעצמנו, נשנה בעצמנו מהתנאים המקובלים עד כה בעבודה ובהגנה.
יש לי בטחון גמור שאדם המתרכז ברצונו החפשי ובכל הרצינות על מנת לכבוש דבר-מה ולהסתער על מטרה מסויימת-ה "משוגע, כפי שאומרים, לדבר אחד", - ימצא את הדרך למרות הכל למטרתו הנכספת.
יש לאישה בקיבוץ פינת חיים כזו שאיננה עוד ולא היתה לה בשום תקופה ובשום מקום בעולם. כאן יכולה היא לפרוש את כנפיה במלוא כוחה-אני מאמינה בזאת אמונה שלמה ועמוקה. וקריאה ותפילה בלבי: מתי תגיע השעה להכרה הזו בתוכנו ובתוך הציבור כולו. ואם לא למעננו, הרי למען יצירת תנאי חיים אחרים לבנותינו. אל נוריש להם את חיינו כמו שהם. בקיבוץ, נראה לי, הגענו בשטח זה לשעה השתים עשרה. החיים אינם עומדים במקום אחד; אך אם הם אינם עומדים, הם מתגלגלים במדרון המהירות גדולה.
אם מאיר עוד איזה ניצוץ של אבירות בין חבר לחברה-הרי אף סימן, אף שמץ קל מזה לא נשאר בחברת הילדים שלנו.
מי ומה יציל? רק אנו בעצמנו בדוגמת חיינו.
ואולי בנינו ובנותינו, בגדלם באוירה של חופש וחיי יצירה של אמותיהם, יפגשו ביניהם בעתיד בשביל חדש זרוע אור גדול של ריעות ואהבה אמתיים.
עין-חרוד