חנה דויטש הגיעה עם בעלה ולטר אהרון והזוג רות ויעקב פאוקר כחלוצים ראשונים לנהריה. כאשר הגיעו לנהריה לצריף המגורים שלהם עדיין לא הייתה תקרה מוכנה. דומה היה מצבו של הזוג פאוקר. ב-10 בפברואר 1935 התיישבו במקום וכך נקבע תאריך זה כתאריך הרשמי ליסודה של נהריה.
למגינת לבם של התושבים, התחזית להכנסות מהמשקים הייתה אופטימית מדי ומאוד לא ריאלית. הרעיון של סוסקין, לגדל ולשווק ירקות איכותיים, הסתבר כרעיון בוסר ללא סיכויי הצלחה. התוצרת הערבית הייתה זולה יותר
חנה דויטש נזכרת כיצד נראתה השנה הראשונה בנהריה: "ההובלות נעשו ע"י חמור וגמל שנשכרו מהערבים. בדר"כ מעבדול כרים מהכפר אכזיב השכן. הגמלים נשאו את המשאות הכבדים,למשל את הריהוט של המתישבים החדשים מתחילת הישוב ועד לביתם, או את הזיפזיף הדרוש לבנית הבית. את מי השתיה הביאו החמורים מנחל מפסוק בשני מיכלים בני 20 ליטרים כל יום. הבישול נעשה בעזרת פרימוס. מנורות הנפט היו מקור האור היחיד בלילה כיון שמערכת החשמל עדיין לא עבדה. הריהוט הוכן מארגזים שהגיעו מחו"ל ומקרשים שהיו זרוקים בשטחי הבניה. ארגז עץ שימש כשולחן, מעליו נפרסה מפה ומעליה הונחה אמבטית רחיצה. מזודה מכוסה בשמיכה רכה שימשה כספסל ישיבה. שרותים עדיין לא היו קיימים, את בעית השרותים פתרו ע"י הצבת ארגז עם חור ומסביבבו קירות מקרשים. הקניות נעשו בחיפה, לחם הביאו המתישבים שעדיין גרו שם. בערבים היה בודד ושקט מאד כי רב המתישבים גרו מחוץ לנהריה. הם הגיעו ביום רק כדי לעבוד במקום. עצים ניטעו, גני ירקות נשתלו וגידול האפרוחים החל. הבניה נמשכה ללא הפסקה. מכיון ולא היו עדיין כבישי גישה במקום, כל בית נראה מבודד מאד ורחוק משאר הבתים. כאשר אספתי את בעלי מאתר הבניה, נראה היה לי שזה מקום רחוק במיוחד. היינו מבודדים מאד בעיקר בערבים, אך מאושרים ושלמים עם מה שעשינו.".
