סיפורו של חיים ברמן - הסיבה לעזיבת נהריה

למה אני עוזב את נהריה? . 147/1937
חיים ברמן - מהנדס חקלאי

בשליש השלישי שלחודש יוני אחרי אסיפה כללית סוערת אשר התקיימה בבניין בית הספר אנוכי הגשתי לוועד הקואופרטיב את התפטרותי. באסיפה הנ"ל התנפלו חברי "האופוזיציה" על הוועד ועליי והאשימו אותנו בהנהלה רעה ובלתי מסחרית של הקואופרטיב, בדאגה בלתי מספקת לצרכי החברים, בקניית חומרים לצורכי אוכל יקרים מדי וכו' הרבה דברים. הוועד התפטר ואנוכי איתו. אחרי בקשות מצד החברים – קיבל הוועד את תפקידו חזרה אולם אנוכי לא הסכמתי ועמדתי על זה שיפטרו אותי החל מהראשון ליולי.

התקיימה אסיפה מיוחדת אשר בה אנוכי נימקתי והסברתי את עמדתי ואת סיבות צעדי זה אשר החלטתי לעשות.

הוועד לא הסכים לדבריי. התחילו לשלוח אליי משלחות וחברים פרטיים; אנוכי הסברתי השתדלתי להסביר לכל אחד מהם את הסיבות ועל כל דבריי שמעתי תשובה רק אחת: אין עליך להתחשב בכל מה שאומרים ה"שטיינקערס" וכי רוב החברים דורשים ומבקשים ממך שתישאר ועליך להישאר. אנוכי עמדתי בשלי והסכמתי רק להישאר עד אשר ימצא לי ממלא מקום. ביקשתי והבטיחו לי שזה לא יהיה יותר מאוחר מהראשון לאוגוסט. כיום אנו עומדים כבר בחצי יולי ועד עכשיו הציג את עצמו קנדידט אחד בתור ממלא מקום אשר אינו שווה ולא כלום ואשר חזר כלעומת בא. אני עודני עומד על שלי ודורש שהוועד יעשה את שלו וייתן לי חופש בראשון לאוגוסט. כי אנוכי מסביר להם שבתנאים כאלה קשה לי להמשיך את העבודה. אין אני רוצה להתחיל בשום דבר חדש ורוצה לגמור את העניינים אשר התחלתי וגם אין כל היגיון שאני אתחיל דברים אשר לא אני אגמור אותם. אין אני גם יכול לדרוש את כל אותו האימון אשר הייתי רגיל אליו עד עתה, אם כי בטח הייתי מקבלו!

הרבה דיברתי בשבועות טרופות אלו על נהריה ועליי בקשר עם נהריה. כל פעם במצב רוח אחר, כל פעם עם אנשים אחרים, וכל פעם על נקודות שונות. רוצה הייתי בשביל עצמי אם אפשר לי ועד כמה שאפשר לי לרכז את מחשבותיי ולקבוע לי לעצמי את עמדתי על סיבת הדבר הזה. חוששני שהסיבה העיקרית והעמוקה ביותר או בכל אופן אחת הסיבות העיקריות היא זאת שנמאס לי הדבר. יושב אנוכי שלוש שנים כבר בין אותם האנשים אשר כבר נמאסו לי יותר מדי וזה הוא הדוחף אותי למצוא סיבות אחרות המתקבלות יותר על השכל ועל הדעת. מרוב דיבורים ושיחות והתאמצויות הגעתי כבר לבסוף למצב כזה שאני הרבה פעמים אומר בסוף שיחה את ההפך ממה שאמרתי בתחילתה או להיפך.

שמועות שונות שמעתי על הדברים המתהלכים בין המתיישבים על סיבת עזבני את נהריה. אני חושב באופן לגמרי אובייקטיבי עד כמה שאני יכול לראות את מצבי באופן זה, במילים מצומצמות עד כמה שאפשר לדקלמן: עייפתי מרוב עבודה! עבדתי בזמן האחרון הרבה יותר מדי ויותר מהאפשרי. זה לי עכשיו בדיוק שלוש שנים מאז התחלתי לעבוד בנהריה. בתחילה בתור פועל מודד האדמות ואחר כך בתור מנהל עבודה אצל החברה ולבסוף זה יותר משנה וחצי בתור מנהל הקואופרטיב. העבודות בקואופרטיב גדלו לאין ערוך מאז הוסקו. היינו ביום היווסדו 4 פקידים וכיום – יותר מ-27!!! אין אני מרגיש את עצמי חלש לנהל את העסק הגדול הזה אבל אין עם מי לנהל אותו!!! אין אנשים עם מי לעבוד. אמר לי פעם ידידי ש. ווייסמן (מנהל בתי הספר במונטריאול) "מנהל טוב של עסק, הוא אדם כזה אשר יודע להעביד את אנשיו, ולאו דווקא אדם היודע בעצמו לעבוד"! אין אפשרות לעבוד במקום חדש ולבנות עסק חדש עם אנשים חדשים אשר אינם בעלי מקצוע, אינם מבני המקום, ואין להם שום הבנה וידיעה בשאלות הארץ, יחסם עם בני המקום, במסחר המקומי וכו'. זהו אחד הקשיים הגדולים בהם נתקלתי במשך כל הזמן.

תכנית נהריה כשהיא לעצמה! מצטער אני להוציא את המשפט הקשה הזה מפי ונזהר אני מזאת מאוד, אולם הגיעו מים עד נפש. אין אני מאמין כי אפשר יהיה להתקיים אלא לונג בנהריה על החקלאות לפי השיטה שהיא בנויה עליה. זכורני את שיחותיי המרובות עם ד"ר סוסקין ועם רבים מהמתיישבים בראשיתה של נהריה. אמרתי כי מתאר אני לעצמי את התפתחותה של המושבה כדרך התפתחותה של חדרה. יבוא היום ותתפתח התיישבות בקנה מידה גדול בצפון ובסביבה של נהריה, או אז תהיה נהריה למרכז ההתיישבות הזאת כשם שחדרה שימשה מרכז להתיישבות החדשה בסביבתה. ההבדל הוא רק בזה שבחדרה היה לכל מתיישב מאות דונמים במרכז המושבה בה בזמן שבנהרייה יש רק כמה דונמים ספורים. בכל אופן רואה את ההתפתחות של המקום מהצד החקלאי בצבעים לא יותר מדי בהירים. חושבני להיות מורשה להגיד ולהוציא משפט אחרי שנתיים של עבודה כזאת כמו שאני מלאתי כאן, כי רואה אני את הממוצע של משק בן 7 דונם למשק עזר טוב, אולם אסור ליישב אנשים ועוד מסוג זה של המתיישבים כאן על 7 דונם ולספר להם שיוכלו להתקיים רק על החקלאות.

רואה אני בסביבה הקרובה של נהריה התפתחות של חרושות שונות, פתוח חוף הים הנהדר בתור מקום רחיצה ומרפא, התפתחות של התיישבות מסביב – ואז המתיישבים מרוויחים מהמשקים שלהם באופן ממוצע 60-70 לא"י לשנה ממשק מה שאפשר להגיד כי זהו קיום יפה, אם אפשר להרוויח את אותו הסכום נוסף מהחוץ. כי אל לנו לשכוח את סטנדרט החיים בנהריה אשר הנהו גבוה מאוד, הרבה יותר גבוה ממה שמקובל בארץ בתור הוצאות למשפחה חקלאית. והרבה סיבות לגובה זה. קודם כל המשפחה היחידה היא באופן ממוצע הרבה יותר גדולה מהרגיל, היות והפליטים הגרמנים העבירו איתם או הביאו אחר כך את ההורים, הדודים והדודות וכו'; כל המותרות הרבות אשר החברה המיישבת צידה בהן את המושבה ואשר עולות הון כספים להחזקה ושמירה.

אם רק להזכיר כי במושבה אשר לפי התוכנית כל איכר בה צריך להתקיים על 7 דונם אדמה קיימים קרוב לשמונה קילומטר כבישים מזופתים – כי אז חושבני כי זאת דוגמה מספקת; אולם דונם כאלה אפשר להביא לרוב. ואין גם עלינו לשכוח את החומר האנושי בו אנו עוסקים. אנשים אשר ברובם היו רגילים לנהל חיים ביד רחבה ואשר שמעו והאמינו לדברי האגנטים של החבר אשר סיפרו להם כי עליהם רק לשלם את מחיר המשק ולצאת ולחכות ששה שבועות ולהתחיל לקצור ולאסוף את הרווחים מהמשק אשר החברה הכינה בשבילם.

האנשים ברובם השקיעו את כל כספם עד המיל האחרון ונשארו בלי כסף למחזור ובלי שום רזרבות לעבור זמנים קשים או עונות שקט. האנשים בנו בתים יותר מדי יקרים למען הכניס את רוב הליפטים אשר הביאו איתם. אין כמעט בית וצריף בלי פריז'ידר ובלי רדיו וכל יתר הדברים אשר בחקלאות, לפי דעת אינה יכולה להחזיק ולשלמם, ומה גם חקלאות על 5-7-9 דונם!!!

למען עניות דעתי כל נהריה בנויה כך כי אין לראות אפילו בעתיד איזו שהיא אפשרות של רנטביליות מהמשקים. כל המשקים חתוכים באופן כזה אשר אינם מאפשרים כמעט שום עיבוד משותף או כללי. כל אחד מוכרח לעבד את הממטרה או חצי ממטרה שלו על חשבונו הוא ולגמרי לחוד, וזה כמובן עולה ביוקר. במקום לסדר את האפשרות לעבד את גני עצי הפרי באופן משותף ועל ידי זה להוזילו – מוכרח כל אחד להזמין את הסוסים או את המתחחה ואפשר להבין עד כמה זה מייקר כאשר זוג הסוסים צריך להתחיל להסתובב על שטח צר של איזה שני דונם או שני דונם וחצי!!!

על משק העופות תעבורנה עוד לפי דעתי לפחות עד שלוש שנים עד אשר הענף הזה יהפוך להיות מכניס. כל הצרות הגדולות וההפסדים הענקיים והמרובים בענף זה באו מפני שהתחילו בו מן הסוף! זכורים עוד הימים איך שהביאו את האפרוחים והכניסו אותם לחדרי מבלי שהיה אף לול אחד מוכן ואחר כך עבר עליהם חורף רטוב שהתפלאנו כולנו איך לא נהפכו האפרוחים לברווזים, מכיוון שבכל בוקר היינו מוצאים אותם שטים או צפים במים!!! יוקר המספוא והיחס האדיש וחוסר ההבנה של החברים לבעלי חיים, הגדילו את הצרה והענף עומד היה בכל רע. הרבה אשמים גם המומחים, חלופי נברא בכל שנה וכל אחד עם השיטות שלו וכו'! לו התחילו את ענף העופות מהאינקובאטור וללכת צעד אחרי צעד ולאט לאט קדימה, כי אז היו היום עדים למשק עופות בריא ומכניס; אולם החברה מכרה "קונפציונס משקים" מבלי שיהיה בכוחה להוציא לפועל באופן משקי את הבטחותיה.

1937_7_18

סידור תוכנית של ההתיישבות יותר ממאה וחמישים משפחות, כל אחת עם ממוצע של 500 עופות ולא דאגו לסידור מוקדם של מגדלים ושל לולים לגידול ושל מקום מתאים לגידול. זה כמובן מתנקם כיום במשק. קנו אפרוחים, אפשר כמעט להגיד, מכל הבא ליד ורק כעת מתחילים לדאוג לבירור ועל הטבת הגזע ועל הזרמת דם חדש; אולם כעת זה קשה שבעתיים היות וכסף אין כבר והמתיישבים הפסידו הון על משק העופות וכעת כל העסק הוא בקנה מידה רחב והנה מתלבטים בשאלה וכמעט אפשר להגיד שאין מוצא. אין מוצאים הד בין החברים לכל הצעה חדשה, שבאה לטובת הענף, כי כל הטבה קשורה בהוצאות.

כל אחד מפחד להשקיע עוד בלול וחוץ מזה מפחד כל אחד שמא ישקיע הוא יחידי והשני לא ונמצא השני נהנה ממנו!!! מה עושים החברים? דוחים את כל הדברים הללו על ראש הקואופרטיב ונמצא הקואופרטיב מפסיד?! ולמה הקואופרטיב מפסיד? פשוט מפני שקשה לנהל עניינים כאלה ברז'י. בכלל אין אני דוגל בשיטה של הנהלת משקים חקלאיים ברז'י ועל אחת כמה וכמה ענף כזה כמו לול עופות שיש עסק עם בעלי חיים! ולכן בא ההפסד הענקי בשנה שעברה מתרנגולי גידול – לפי דעתי לא מפני הנהלה רעה או מפני שהמומחה היה אשם בכל, אלא פשוט מפני שאין להחזיק תרנגולים על ידי אנשים אשר משלמים להם משכורת חודשית עבור שעות עבודה ספורות ואשר האנשים הללו אינם פועלים מומחים ואינם יודעים את העבודה.

אותו הדבר או כמעט אותו הדבר הוא עם גן הניסיונות של הירקות. אין אני מאמין של ההנהלה המוחית הנוכחית של הגן הוא כדאי. אין אני חושב שאפשר לקבל רוח מגן ניסיונית אבל ההחזקה שלו שתעלה לנו יותר ממאה לירה לשנה – האם כדאי הוא הדבר? אני חושב – לא! זאת ועוד אחרת: אם גם הגן כדאי (מה שאינו מתאים למציאות, לפי דעתי) הרי אין אפשרות כספית להחזיקו כעת. כי השקעות כאלה אני קורא "השקעות לעתיד לבוא", ויודע אני כי יאשימוני בקוצר ראיות אם אני אגיד שלא לעשות זאת. אולם אל לנו לשכוח כי יש לנו עסק עם גרמנים המפחדים מעצם המילה "הלוואה" וגם כעת עם הסנוניות הראשונות של המשבר המקומי תיכף נבהלו ונפל רוחם בקרבם ואינם רוצים לקבל הלוואה; נמצא כי כל ההשקעות מעין אלא אשר אנו עושים כעת בשביל העתיד צריכים להשתלם מכסף המחזור של העסק.

מקורות כספי המחזור קטנים הם עד מאוד, וכבר כיום אני השקענו באדמות ובבניינים וכו' יותר ממה שקיבלנו מהחברים בתור דמי מניות לקואופרטיב. מתקבל אפוא כי כסף למחזור העסק אין, צריך את הכל לקנות בהקפה ולשלם ריבית ודיסקונטה, במה לעשות השקעות חדשות – אין, ונמצאים בכל רגע החברים שלנו אינם מבינים הרבה בחקלאות. הם בכלל אינם מעלמא הדין. חיים הם כמו שהיו חיים באיזה קולוניה אחרת באפריקה או באסיה. שום הבנה לחיים הא"י.

1937_8_12

שום יחס ושום התייחסות למוסדות ולחיים הארץ ישראליים בכלל. אמרתי פעם עליהם שהם חיים כמו על המרס!!! שום הבנה ושום גישה לקואופרציה. מזה שנתיים ימים שאנוכי מדבר אליהם השכם וערב חדשים לבקר כי אם יש איזו שהיא תקווה להתקיים פחות או יותר בנהריה, כי אז רק בקואופרציה של 105 אחוז! התוצאה מזה כי הקואופרציה הולכת ונהרסת מיום ליום. אלפי דוגמאות שונות אפשר להביא להוכחת דברי אלו. רק אחדים מהם: יש התנפלות של תולעים במשקים רבים, אין החברים נוקפים באצבע כדי להילחם בהם באמרם כי זה מתפקידו של הקואופרטיב, וכך הולך הנגע ומתפשט וכובש משק אחרי משק! אי אפשר להכניס להם לראש את ערך המיון הנכון של הירקות, כל אחד משתדל לרמות את המחסן ולהביא ירקות פחותי ערך ומקולקלים ואינם מבינים כי בחפשם את סיבות הרע ואת האשמים בדבר – הרי ברור הדבר כי אינם חוקרים בדבר מוצאים את הקל, הנמצא תחת היד, את הנראה מלמעלה וכך מצאו אותי שאין אני די סוחר!

כאילו אפשר להראות נפלאות בימים טרופים אלו ובמצב הנוכחי בעולם, בארץ ובמקום!!! כי הרי אי אפשר לקנות תבואות בחמש לירות הטון בזמן שמחירו בוא בכל זאת שבע או שמונה!!! או למכור את התערובות למתיישבים ברוח של 3 אחוז אם העיבוד עולה לנו יותר משבעה אחוז!!! אין להכניס להם לראש כי המסחר בארץ הנהו פרוע ופראי! אין הם יכולים להבין כי אנחנו בכמויות הגדולות שאנו קונים וקיבוץ הפועלים הגר במקום ובכמויותיו הקטנות נהנים מאותם המחירים ואותם ההנחות אצל המשביר או אצל כל קונה אחר. להם יש השקפה אחרת על מסחר, על בורסה של תבואות, על חוזים ועל יחסים מסחריים, ונבצר ממני הדבר וגם נמאס לי להוסיף ללמדם. נקטתי בזמן האחרון בשיטה אחת שהראתה את עצמה נכונה מאוד: סימנאור היה מהצעקנים הגדולים ביותר בהיכנסו לוועד לפני חצי שנה. הכריז מלחמה נגד הסוכנות ונגד המוסדות (הוא קצת נטפס לרוויזיוניזם). אמרתי שצריך לארגן משלחת לירושלים ולמשלחת צריך להצטרף סימנאור. אמרתי למאיר וולף: אנו צריכים לנתח את ס. או שישוב מירושלים בריא או שימות בשבילנו. וכך היה, הוא שב בריא. לפני זמן מה הוא התחיל להילחם בתנובה ולשפוך עליה נהרי נחל אש וגופרית. אמרתי, צריך לשלוח משלחת לחיפה לחקור את המצב בשוק ובתנובה.

ראש המשלחת צריך להיות סימנאור. סימנאור נסע בלוית עוד טרחן אחד, והם שניהם חזרו חסידים נלהבים של תנובה. אבל כך אפשר להתנהג עם אנשים אשר יש להם עין פקוחה וראש בריא, אפשר ללמדם, אפשר להראות להם, אפשר לבאר להם ולהגיע לעמק השווה; הרבה דברים אפשר לתקן ולשכלל את השירות ואת המצב על ידי לימוד הדברים, על ידי זה שמכניסים כל פעם איש חדש בתור יועץ, אם יש עסק עם אנשים הרוצים את טובת הכלל ואשר ענייני הציבור עומדים קרוב אל לבם ומעל לאמביציות הפרטיות שלהם.

מה קרה אבל בנהריה?

נוצר גוש קטן של אנשים אשר שמו להם למטרה להרוס את הקואופרטיב. ופה נפגשו שלומיאל של שלימזל. פוחזים ונבערי דעת נפגשו בחוג הזה. אחדים מאלה אשר עינם צרה ברוחם של אחרים ואחדים מאלה אשר אוהבים לצוד דגים במים עכורים (וכאלה נמצאים תמיד בכל המון) – וערכו התקפה. ההתקפה מכוונת להרוס את הקואופרטיב הקרים על ידי זה שישים לוועד ולעובדים כל כך הרבה אבני נגף בדרך עד אשר יכרעו תחת נטל המשא הכבד על העבודה, ואז יופיעו הם כמצילים ויצילו את המולדת הסובלת!!!

מיום ליום נראים הדברים יותר ויותר באופן ברור. החבר ברוך, נדחף על ידי רייך ועוד אחדים, בטוח כי הוא האיש המתאים להנהלת הקואופרטיב, והיות והוא נמצא באופוזיציה ואינו נהנה מאימון המתיישבים והחברים משום כך אינו יכול להגיע לשלטון – אי לכן אין דרך אחרת לפניו מאשר להרוס את הוועד הנוכחי ואת כל העסק ולהופיע אחר כך בתור מציל המולדת. הוא ואחרים כבר מדברים על זה בגלוי כמעט. התחיל הוא בקטנות, בהצעה לתת לו תקציב של שלוש מאות לירות לשם נסיעה לחוץ לארץ למען ארגן את אקספורט הירקות שלנו!!! השלב השני בהתפתחות עיסקא בישא זה יהיה שברוך בהגיעו להנהלת הקואופרטיב ימשוך את איזק לארגון הקומונה בנהריה וכל השייך לה. איזק כבר הציע את עצמו לדבר הזה לעת עתה הונוריס קאוזה יחד עם פאול לוי ואחר כך כמובן הדרך סלולה למשרה בטוחה וטובה.

בעצם אין זה כלל כל כך רע ושפל מצידו, השאלה היא רק עד כמה הוא מוכשר ומתאים לדבר הזה וכמה הוא יכול להספיק ולהצליח בעניין זה. ומסיבה זאת אני חושב שלא אסכים גם להצעה החדשה אשר חברי הוועד עשו לי והיא: להישאר בנהריה אם גם לא בתור מנהל הקואופרטיב אלא בתור מארגן הקומונה לעתיד. לדאוג לסידורים הקומונליים, לפתוח החוף, לקבלת אדמה מאת הקרן הקיימת, לראות ולהשתדל למשוך איזו שהיא חרושת למקום, אולי בעתיד למשוך משרדים ממשלתיים או מחוזים למקום – בקיצור להשתדל להפוך את נהריה למרכז של הצפון. באותו זמן גם לפקח ולהשגיח על העניינים הקומונליים הקיימים וכל עניני המוכתר והביטחון. קשה לבאר לא רק בכתב כי אם גם במילים מהו התפקיד המשונה הזה, דבר אחד ברור שעבודה כזאת יכולה להתפתח במשך הזמן לאיזה דבר חשוב, מרכזי וגדול. יכול להיות גם להיפך – כלומר שזה לא יצליח ולא יצא מזה כלום; כי המצב הוא הרי כזה שאין בידינו לעשות הרבה בעניינים אלה כי ההשפעה שלנו על המצב הכללי ועל התפתחות הצפון איננה גדולה ביותר.

אנו יכולים רק לעמוד על המשמר ולראות שהמרכז הזה שאנו מקווים שעלול להתפתח בצפון – יהיה בנהריה ולא במקום אחר בקרבה. זאת היא מין עבודה אשר קשה מאוד. כעת מה שעלול לצאת ממנה ואם האנשים לא יבואו אחרי שלושה חודשים ותחילו לרנן שיושב כאן בן אדם ומקבל משכורת ואינו עושה ולא כלום, בעיקר כשיש התנגדות נמרצת מצדדים שונים לעצם הפרסונה שלי. מצד שני אפשר להגיד שעלי לצפצף על אלה המרננים בלי כל יסוד ושהם אינם שבעים רצון מעצם המצאי בנהריה, ולהגיד שכל זמן שהמצפון שלי נקי עלי לא להתחשב איתכם ולהישאר במקום ולעבוד ולראות איך ובמה אפשר להציל את המקום ואיך לאפשר להגשים את קיומם פה!!! שני הדברים, שתי המחשבות הללו מתנצחות בקרבי מבלי שאוכל להחליט מה ואיך לעשות. בכל אופן אני נוטה לזאת – גם את ההצעה הזאת לא לקבל, כמו שלא קיבלתי את רוב ההצעות השונות אשר הם הציעו להישאר בתור מנהל הקואופרטיב אחרי שיכניסו שינויים שונים והקלות רבות בעבודה. מה שיצא מכל זה יראה הזמן הקרוב.

הערב מתאספת עוד פעם אסיפה כללית יוצאת מהכלל בה רוצה הוועד פעם אחת לברר את המצב לדעת אם יוכל להמשיך בעבודה או לא. מתכוננים לקרב גדול הערב עם האופוזיציה, כי כשאני לעצמי חושב כי כמו תמיד רבולוציות שמתכוונים אליהם מתקיימות באולם התיאטרון!!! גם הפעם לא יתבהר ולא יתברר כלום והמצב ישאר כמו שהוא היום.

המצב ישתנה כאשר המצב בארץ הכללי יוטב, כאשר האנשים יתרגלו למחשבה שהם קבצנים שהם צריכים להוריד את סטנדרט החיים שלהם שיתאים לסטנדרט חקלאי, וכאשר בנהריה יוצרו קורות הכנסה צדדית.

והאסיפה הכללית המפורסמת התקיימה. יש אנשים אשר מאמינים כי האוויר התנקה, אני – מאיר וולף יצא בנאום חזק ונמרץ, הרביץ באופוזיציה מנה הגונה. הדברים הגיעו כמעט עד מכות. בעיקר כאשר קיבל את רשות הדיבור אמיל דויד. את דויד זה חשבה האופוזיציה לצידה לפני איזה זמן והכניסו אותה לוועדה ידועה והוא רב איתם בוועדה זאת וסיפר אחר כך לפני האסיפה הכללית את כל הלכלוך אשר בה עובדת האופוזיציה. זה לא מצא חן בעיני האדונים ברוך ואיזק והדברים הגיעו כמעט עד למכות. רוזנטל אשר ניהל את האסיפה היה כרגיל חלש מאוד וברגע החם קיבל מאיר וולף את הנהלת האסיפה והשכין סדר. אולם למחרת אחרי האסיפה הזאת התחילו תכף להסריח עוד פעם. והפעם על שטח אחר לגמרי.

הוועד התקשר עם אחד החוכרים בשם גרטנר, אשר הנהו מומחה למסחר התבואות, שהוא יקנה את המספוא עבור המושבה, הוא גם הסכים לתת את הכסף הדרוש לשם מימון הדבר. היום ולפני זה עסק מעט בדבר זה החבר שטיין והיות והחבר ברוך רצה להיות מנהל הקואופרטיב ולא נתקבל, והיות וכלל החברים במושבה אינם יכולים לחיות מבלי לסכסך ומבלי ללכלך – התרומם נחשול חדש של אינטריגות ושל שקרים נגד גרטנר זה ושוב המושבה כמרקחה.

בינתיים חזרו סוסקין ולזי מהקונגרס. סוסקין חזר כמנצח משדה קרב בסיפורי הבדים שלו כי הנה הוא הציל את כל הצפון של הארץ, וכי וייצמן כמעט רצה לנשק לו את קצה אצבעותיו על אשר הוא הופיע בקונגרס ולא השאיר אותם לבדם במערכה הכבדה אשר הם אינם יכולים לצאת ממנה; ובזמן ישיבתו בלונדון התקשר עם פירמות שונות לשם תעשיית שימורים וכל מיני שמונצס וגם קנה את הפטנטים החדשים לגידול ירקות ומספוא בבטריות!!! את הסנטים הוא קנה בשביל נהריה למשך שנתיים ימים ומרחף באוויר ובעניינים! נאם נאום נורא היום על כל הטוב אשר יש בתוכנית החלוקה של הארץ וכי בכלל אין לנו צורך ביותר אדמה, וכי לו נתנו לנו ארץ יותר גדולה הרי זה היה אסון בשבילנו וכי בכלל אין לנו צורך בשטח אלא לטיולים! כי הרי את הירקות ואת המספוא נגדל בבטריות ונקבל 54 טון עגבניות דונם!!! ובשביל להחזיק 20 פרות לא נחוץ יותר מאשר 9 מטרים מרובעים של בטריות; אם כן, מה נעשה עם האדמה אשר יתנו לנו. היוצא לנו מזה כי אנו צריכים להודות השכם והערב על הטוב אשר הוועדה המלכותית עשתה אותנו בהציעה לנו שטח ארץ מצומצם!!!

והנה עבר עוד חודש מאז רשמתי בפעם האחרונה והדברים אשר היו אז חשובים עבר בטל ערכם. מנהל במקומי עוד טרם מצאו וכפי הנראה גם לא ימצאו כל כך מהר. באמת קשה למצוא אדם אשר יתאים להם ואשר יוכל ויסכים למלא את כל העבודה הרב גונית הזאת אשר אני מלאתי עד היום. כנראה שאני פקיד רע מכיוון שקלקלתי אותם בזה שעבדתי יותר מדי. אם ימצא אחד אשר מתאים פחות או יותר – אז הוא אינו רוצה לקחת את כל העבודה הזאת תחת ידיו. שח לי אותו האיש אשר איתו כבר כמעט הגיעו לידי הסכם: וואס דארף איך עם האבן איין צרה ארויס און אין דאר צווייטער צרה אריין!!! וכך אני החלטתי לעזוב את העבודה מבלי שיהיה לי ממלא מקום. ראיתי כי אין לדבר סוף וכי זה יכול להימשך עוד מי יודע כמה זמן והמצב בארץ נעשה מיום ליום ומיום ליום קשה יותר להסתדר, באתי לאסיפת הוועד בשבוע שעבר והבאתי להם בירה והודעתי להם כי זאת אסיפת הפרידה שלנו. קם ראש הוועד ואחריו סוסקין ואמרו לי איזה מילים חמות לפרידה וחסל סדר ועד ועבודה. בינתיים בנהריה צרות למעלה ראש. מריבות ומדנים. החיים הם גלגל חוזר. אם נראה באופק זה שביב של תקווה לשלום בין הוועד ובין יוסף לוי ותומכיו, קופץ רוגזו של סוסקין על רייך והוועד נמשך לתוך המערבולת ושוב אסיפות וישיבות וחיכוכים. עניין של כסף .

1937_9_19
ערב חג הסוכות. התרצ"ח

הגיעו מים עד נפש וכמעט שאין כוח ואפשרות להמשיך יותר. הכל הולך לטמיון ואין מי שיפצה פה ויצפצף. או שאין הם מבינים מה שהם עושים או שאין הם רוצים להבין – לחברי הוועד אני מתכוון. ההוצאות גדלות למעלה ראש ואין שום עבודה נעשית, הכל וכולם רק מפריעים לעבודה ואין איש נוקף אצבע באצבע למען עזרה. אמרתי לא מזמן כי הלוואי ואיש לא יעזור לנו אבל גם לא יפריעו, כי כבר נהיה בסדר. אני מביט בכיליון עיניים לראשון לחודש כי אני מקווה שכבר יתנו לי ללכת בראשון ככה להמשיך אין שום אפשרות. לדבר עכשיו אין לי שום אפשרות ואין גם שום היגיון ולשתוק גם כן איני יכול, כך שבלשון הווייבער "הלב ממש מתפקע בקרבי". אין כוח לשבת ולראות איך כל העמל שעמלת וכל הדברים שתפחת וגדל בעמל כה רב ובזיעת אפים – הולך ונחרב לעיניך!

החנות הולכת ונחרבת! בקנית המספוא עוסקים חמישה אנשים אשר דומני גם אחד מביניהם אינו מבין בעניין המסחר המקומי. את ענייני המושבה מנהלים 3 אנשים אשר אחד אין לו כלל דעה משלו ושניים האחרים אינם מוצאים ביניהם שפה משותפת. בכל הולך מדחי אל דחי. רייך ויוסף לוי מכנס אסיפות לעשות תעמולה נגד הוועד ונגד הקואופרטיב הנוכחי; והיות ולצוד דגים במים עכורים אין זאת חכמה גדולה יש סכנה גדולה שסוף סוף יצליחו במעשיהם ומזימותיהם וישברו!!! לא מזמן, כאשר נוכחו אצל רייך בישיבה חברים כמו, אמיל דויד, קאופהר, אופרכט, פנה הוא אליהם בנאום נמרץ ומלא פתוס:"אני פונה אל אנשים אשר יכולים ומסוגלים לעבודה! כאשר אדבר אל אינוולידים, אדבר אחרת!!!". עם סוסקין כאשר מדברים על החברה הוא אומר:" סוף כל סוף מה אפשר לדרוש יותר מחברה קפיטליסטית!" ובהזדמנות אחרת יש ויאמר:" מה פירוש, אנו נדרוש מהם והם יהיו מוכרחים לתת, מה זה, הם – אנו (הוא בתור המנהל של החברה) מחויבים לדאוג למתיישבים!" הסוף הוא שאין עם מי לדבר ואין ממי לדרוש. עד אשר הסוכנות או מי שהוא אחר מהמוסדות הלאומיים והרשמיים לא יפקחו עין על המסכנים הללו – לא יצא כאן שום דבר ממשי. אבל שימת הלב הזאת תאחר עוד מעט ותתעכב כי אז יש מכנה שיאחרו את המועד. וחבל על דאבדין!!!

חיים ברמן
מהנדס חקלאי
HAIM BERMAN
AGRIC.ENGINEER

מגדל המים בדרום אשר סוסקין מתנגד לו ולוי – רייך תומכים בו. והמדינה כמרקחה. סוסקין לקח על עצמו לנהל מלחמה גדולה מכפי כוחותיו וחוששני כי לא יחזיק מעמד יכרע תחתיו. וחבל עליו, כי הפעם הנהו צודק בהחלט. והייאוש במושבה גדל והולך. המצב נעשה יותר ויותר רע. הסיבות הן אובייקטיביות וסובייקטיביות ומאין שלום במקום מוצאים עצה ותקנה. הצרה היא כי אלה הצועקים חמס בראש דרכים במושבה חושבים כי פשר לפתור את שאלת נהריה מבלי להתחשב עם הארץ כלל. עוד יש אנשים החושבים (ואלה ראשי המדברים והצועקים באופוזיציה) כי נהריה יכולה להיות אי בודד ומבודד בארץ. שר המצב בה יכול להיות אחר וטוב מאשר בכל הארץ, וכי זאת רק שאלת אנשים!! להחליף את מנהל הקואופרטיב, להחליף את הוועד, את ראש הוועד – בכלל להחליף – ואז יהיה טוב יפה הכל. האנשים הללו הלוקחים את הכל באופן אישי ומעבירים את הכל על רקע רסונלי – סכנה גדולה הם לוקחים למקום ולהתפתחותו.

דומני כי בזה אסיים את הרשימות הקצרות על נהריה. יוכל להיות כי נמשך זמן עוד אכתוב קצת על דברי ימי נהריה. מרגיש אני חובה על עצמי לכתוב עליה ועל התפתחותה כי הרי הייתי הראשון לצאת ממנה למקום השומם הזה ולהחיותו וכל התפתחותו, גודל שגשוגו עברו תחת עיני ותחת ידי – אולם כעת עוד מוקדם מדי. עוד יש לי יחס יותר מדי אישי לדברים. יש לי עוד יותר מדי מרירות והתמרמרות על אנשים ידועים ולא יהיו דברים אובייקטיבים. מוטב לחכות ולראות את יחסי במשך הזמן.

מצבי הנוכחי: גמרתי את העבודה, עודני הולך קצת למשרד למסור את התיקים ואת דברים השוטפים לראש הוועד. הייתי בירושלים ובתל אביב למען לגמור את ענייני נהריה ולחפש עבודה בשבילי. יש לי הבטחה לעבודה המוכנות ובתנובה. לדאבוני, נדמה לי כי עבודה בתנובה תצא לפועל מוקדם יותר מאשר בסוכנות. זה הכל יתברר במשך החודש הזה אז גם נדע לאן ישלחוני. לעת עתה נשארים עוד זמן מה בנהריה או יותר נכון בדרך בין נהריה וחיפה. ונהנים מהחופש, מסדרים בולים.