הורי עלו ארצה מגרמניה בדצמבר 1937. אבי היה סטודנט לקראת סיום לימודי הנדסת המכונות בטכניון בברסלאו (גרמניה). הוא הבין וחש שעליית היטלר לשלטון בגרמניה אינה אירוע בר חלוף ,אלא סכנה קיומית. בהיותו חבר בתנועת החלוץ החליט לעלות ארצה עם הוריו ואמי. אבא התיישב בנהריה וגר בבית דו משפחתי עם גיסו ד"ר שלמה רילף, מנהל ביה"ס הראשון במושבה.

נולדתי בחיפה בסוף 1939 , וכבר לידתי הייתה "קשורה" לבטחון. על גג ביתנו, במבואותיה הדרומיים של נהריה , הוקמה עמדה בתקופת המאורעות 1936-1939. בעמדה זו שמרו תושבי נהריה בתורנות בלילות. כשנולדתי בחיפה בבי"ח " מולדה" הועברה הידיעה בטלפון שדה לעמדה שעל בית הורי. אחד השומרים צעק לאבי דרך החלון :" נוימן נולדה לך בת ".

בכ"ט בנובמבר התקיימה ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה בגבולות החלוקה. חרדה רבה אחזה בתושבי הגליל המערבי, שלא היו אמורים להיכלל בתחומי המדינה היהודית. במרץ 1948 הגליל המערבי נותק , נהריה נתונה במצור ומוקפת כפרים ערביים כשהעיר הערבית עכו חוסמת את המעבר לחיפה. מצרכים חיוניים ומצות לפסח מובאים במעונות (אסדות ) דרך הים. אנו תלמידי ביה"ס ,קטנים כגדולים רצים לחוף הים לסייע בפריקה בכל פעם שנצפית "מעונה", ליד המזח. אך המעונות לא היו תשובה לישובים קטנים ומנותקים כמו קיבוץ יחיעם.

בשבת - 27 למרץ 1948 מתכוננת " שיירת יחיעם " לעלות ולהביא אספקה וסיוע לקיבוץ המנותק. ליד קפה גילה ובשדרות הגעתון עומדים המשורינים לפני צאתם. אנו הילדים התבוננו בסקרנות בכוח הצבאי הגדול המתארגן במרכז המושבה. כבר בשעות אחה"צ המוקדמות שמענו קולות נפץ ויריות עמומות שלא בישרו טובות. לעת ערב עברה השמועה מפה לאוזן – השיירה הותקפה בכברי ,ליד בית העלמין המוסלמי ,ולא הגיעה ליעדה.

למחרת נודע לכולנו גודל האסון – 47 חללים נפלו בקרב השיירה ,וביניהם גם מצעירי נהריה שכולנו הכרנו. בתוך ים העצב והשכול זכורות לי חגיגות הכרזת העצמאות . תושבי המושבה התכנסו לעצרת המונית. זכורים לי היטב הנאומים והריקודים בשדרות הגעתון פינת וייצמן. קצין צה"ל דיבר על גודל האירוע בהתרגשות רבה,ששימחה וסחפה את כל התושבים. השמחה הייתה כפולה , הן על הכרזת המדינה ( הפעם נהריה הייתה כלולה בה ) והן על שחרור הגליל המערבי וסיום המצור היבשתי במבצע בן עמי .

אולם השקט והשלווה לא האריכו ימים. ב-26.5.1948 בשעות אחה"צ הפציצו מטוסים סורים את נהריה. אחת הפצצות נפלה ליד בנין בשדרות הגעתון מול פנגוין, שבו חנויות ומספרה . הבנין קרס וקבר תחתיו חמישה חללים. ביניהם אחי דניאל נוימן בן ה- שלוש וחצי שישב במספרה עם אמי שנפצעה קלות ונצלה בנס.

האירוע זכור לי היטב לפרטיו:
באותו יום אביבי של חודש מאי יצאה אמי רכובה על אופניה כשאחי דניאל במושב האחורי לעבר "מספרת בליצבלאו ". בליצבלאו היה ספר יקי ידוע בסבלנותו , בחוש ההומור שלו, וביחסו החם לקטנים.

אחי דני לא רצה להסתפר ופרץ בבכי, אולם למרות המחאות אמא ואחי יצאו לדרכם, אני נשארתי אצל משפחת רילף ושחקתי עם בת הדוד ידידה. דודי, שלמה רילף, היה באותה עת בשמירה על מגדל המים , מצויד במשקפת במטרה לאתר מטוסי אויב. לפתע נשמעו קולות נפץ עזים ובעקבותיהם נשמעה אזעקה. דודתי הורתה לנו לשכב מתחת למיטות עד יעבור זעם.

אבי שהיה במרכז המושבה ,ראה במו עיניו את הבניין ההרוס ,אח"כ נודע לו שאחי הקטן נהרג בהפצצה אמי נקלעה לתוך חלל אויר.החלל היה מכוסה כולו ורק שביב אור קטן הינחה אותה להסיר את גושי הבטון ולהיחלץ בשלום בפגיעות קלות בלבד.

מות אחי הצעיר היה מכה קשה עבור כל המשפחה ובעיקר עבור אמי שסבלה מרגשות אשם קשים. ד"ר ויידנפלד , רופא המושבה טיפל באמי , שהייתה בדיכאון. המלצתו הייתה להביא לעולם ילד נוסף. כעבור שנה נולדה אחותי דניאלה. הבית התמלא שמחה ,אך אמי נשאה בליבה את הכאב עד סוף ימיה. בהפצצה על נהריה נהרגו 5 תושבים בהם אחי דניאל ז"ל והנער חנן ריכבלסקי בן ה-13 תלמיד בי"ס וייצמן ושלושה מבוגרים תושבי העיר.

סאת השכול במשפחתי עדיין לא הושלמה, ב- 9.8.1948 נפל בן דודי יוחנן רילף ז"ל במלחמה נגד כוחות קאוקג'י . הוא נהרג מכדור תועה של כוחותינו בסיור לילי ליד קיבוץ בית העמק . בן 17 היה בנופלו. אבל כבד ירד על משפחתנו, וסבתי מימי ששכלה תוך חודשיים וחצי 2 נכדים הוכרעה ע"י הצער והכאב ואף היא הלכה לעולמה באותה שנה.

מלחמת השחרור הותירה משפחות שכולות רבות. יש לזכור שמספר תושבי המדינה הצעירה היה 600,000 ומספר הנופלים במלחמת תש"ח היה 6,100 (למעלה מאחוז).

בכיתתי היו 4 תלמידים ששכלו את יקיריהם. השכול היה חלק מן ההוויה הקולקטיבית .למרות זאת לא היינו בדיכאון. גדלנו במושבה היפה כילדים בריאים ומאמינים שבסוף יהיה לנו טוב. משימות לאומיות כמו :בניית הארץ, קליטת העלייה, חברות בתנועת נוער והגשמה מלאו אותנו אמונה ואופטימיות. ההיגד הידוע: " ובמותם ציוו לנו את החיים", התקבל כצוואה להמשיך לחיות , לשמוח ולקוות לעתיד טוב יותר. את הכאב והשכול נצר כל אחד בלבו.

נכתב ע"י מרים סלע (נוימן)