שיירה שלנו- סיפורה של שיירת יחיעם

כתב: שי רוזן – מדריך וחוקר ארץ ישראל, מתמחה בטיולים נושאיים, טל. 050-5495720

הימים האחרונים של חודש מרס 1948 היו קשים ליישוב היהודי בארץ ישראל. ארבעת החודשים שעברו, מיום החלטת עצרת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, אופיינו בעימות הולך וגובר ביו האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל.

ביטויו העיקרי של עימות זה היה במאבק על הכבישים, כאשר מצד אחד מנסים הערבים לנתק את היישובים היהודיים המבודדים בנגב, באזור ירושלים ובגליל על ידי מחסומי דרכים והתקפות על התחבורה היהודית, ומצד שני מנסה היישוב היהודי לשמור על קשר רציף עם היישובים המנותקים על ידי שיירות מאורגנות בליווי רכבים ממוגנים בלוחות פלדה ועץ שנודעו בשם "משורייני סנדוויץ'". במשך ארבעת החודשים הצליחו רוב השיירות, אף על פי שחלק מאנשיהן ורכביהן נפגעו , להגיע ליעדו ולקיים את הקשר עם היישובים, אך בסוף חודש מרס כשלו בזו אחר זו כמה שיירות במשימתו, עשרות מאנשיהן נהרגו, הנגב נותק וירושלים נכנסה תחת מצור. מאמר זה יתמקד בשיירה אחת מאותן שיירות – "שיירת יחיעם".

קיבוץ יחיעם, הנושא את שמו של יחיעם וייץ שנהרג במבצע "מרכולת" ("ליל הגשרים"), עלה על הקרקע בשנת 1946 . בתחילה ניצלו המתיישבים את שרידי המבצר קלעת ג'דין למגורים, אך עקב מחלת קדחת המערות יצאו מהמבצר והקימו את צריפיהם בסמוך לו. בהחלטת החלוקה נועד הקיבוץ להיות, יחד עם שאר יישובי הגליל המערבי, בשטח המדינה הערבית. עם פרוץ מלחמת העצמאות נחסמה הדרך לקיבוץ על ידי תושבי הכפרים הערביים שסביבו. חברי הקיבוץ הצליחו לעמוד בפני התקפות ערביות, אך כמות המזון, התחמושת, חומרי הרפואה ובעיקר המים הלכו ואזלו. ניסיונות להצניח אספקה ומכלי מים מהאוויר נכשלו והמכלים התנפצו. נצורי יחיעם שיוועו לעזרה.

ביום ששי 26 במרס 1948 , הצליחה שיירה שיצאה מקריית חיים להגיע עם אספקה למצובה, אילון וחניתה. השיירה הגיעה עם ערב לנהריה והייתה אמורה לצאת למחרת, עם מזון, ציוד ותגבורת של לוחמים מחטיבת כרמלי, לעזרת קיבוץ יחיעם.

בשבת בבוקר קיבל בן עמי פכטר, מפקד גדוד 21 של חטיבת כרמלי, הודעה מהש"י (שיירות הידיעות של ההגנה) על מחסומי דרכים ומארב ערבי גדול המתארגן באזור הכפר הערבי אל-כבריתה. למרות הסיכון הרב החליט בן עמי, שהיה מודע למצבם הנואש של מגני יחיעם, לשלוח את השיירה כמתוכנן. בצהריים יצאה מנהריה השיירה, שמנתה שבעה כלי רכב וכ- 90 לוחמים, בדרכה ליחיעם. ראשיתה של הדרך, המתפתלת בין אדמות הכפרים הערביים שבאזור, עברה ללא כל אירועים מיוחדים, אך עם התקרבות השיירה לאל-כבריתה גברה המתיחות בכלי הרכב. כחצי שעה אחרי יציאת השיירה מנהריה, בסמוך לבית הקברות של הכפר הערבי אל-כבריתה, נתקלה השיירה במחסום אבנים על הכביש ולידו במארב של כפריים ערבים מהאזור וכוחות של צבא ההצלה של קאוקג'י בפיקודו של אדיב שישקלי (לימים נשיא סוריה). מפקד השיירה, איתן זייץ, שנסע בראש השיירה במשוריין בעל מנגנון לפריצת מחסומים (כעין כף גדולה הממוקמת בקדמת הרכב), נתן הוראה לפרוץ את המחסום. המשוריין פורץ המחסומים עבר את המחסום הראשון והשני. במחסום השלישי הצליח כדור של צלף ערבי לחדור מבעד חלונות המשוריין ולפגוע באיתן זייץ שנהרג במקום. המשוריין המשיך בדרכו, עבר עוד שלושה מחסומים והצליח להגיע לקיבוץ יחיעם, משם דווח בקשר: "המשוריין הראשון בשיירה הגיע ... המפקד איתו הרוג. כל האחרים פצועים. השיירה מותקפת לפני אל-כברי. הרכב השני חוסם את הדרך בפני השיירה. הקרב נמשך. אין לנו יותר ידיעות".

ברכב השני, טנדר משוריין, נהג המג"ד בן עמי פכטר. ליד בית הקברות והמאפייה של הכפר הוא נתקל במכת אש והרכב התהפך וחסם את הדרך בפני שאר הרכבים. האנשים ניסו לצאת מהרכב ולהתבצר במבנה המאפייה, אך הערבים איתרו אותם וכולם, פרט לאחד הלוחמים שהצליח להסתתר בין שיחי הצבר, נהרגו בקרב.

בשתי המשאיות הבאות היו נהג ולוחם, ואילו ברכב החמישי, המשוריין, היו 24 אנשים, חמישה מהם לוחמים והשאר חברי יחיעם שחזרו לקיבוץ. עם התחלת ההתקפה הס השיבו אש ואספו אליהם את הפצועים מהרכבים שלפניהם ואחריהם. כאשר גילו שהדרך חסומה הס החליטו, בהתייעצות עם מפקד הכוח שבאוטובוס האחרון, לנסות להסתובב ולחזור לנהריה להזעיק עזרה. בדרך נתקל המשוריין במחסום אבנים והתהפך. רוב אנשיו נהרגו בחילופי היריות עם הכוחות הערביים, ורק שמונה הצליחו להסתתר בוואדי הסמוך ולהגיע עם ערב לנהריה.

הרכב האחרון בשיירה היה אוטובוס משוריין ובו 39 מלוחמי חטיבת כרמלי, בפיקודו של המ"מ משה שיינרמן. כאשר נעצר האוטובוס התארגנו הלוחמים להגנה היקפית אל מול מאות הערבים שהקיפו אותו. מספר אחד מלוחמי האוטובוס: "ניסינו לצאת החוצה. הפתח בקרקעית חסום. פתחנו את הדלת הקדמית השלושה שקפצו נהרגו מיד, הבנו שקפיצה החוצה היא מוות בטוח. החלטנו להתארגן בתוך האוטובוס. הערבים בחוץ כבר במרחק חמישה מ' בלבד. עצרנו אותם ביריות מכלי הנשק שלנו. את המשאיות שלפנינו הם שרפו. האש השתוללה והעשן הכביד. באוטובוס כל הלוחמים פצועים. מצבם מחמיר. חובשים כבר אין ... רק שלושה מסוגלים עוד להילחם ... החשכה ירדה, מישהו הציע שנפוצץ את עצמנו. לא הסכמתי. אסור לאבד את התקווה. הערבים מקיפים את האוטובוס ומשליכים לפתחו רימוני יד. את הראשונים הצלחנו לתפוס ולהעיף החוצה חזרה. אך הרימון השישי מתפוצץ בפנים. כולנו נפצענו שוב ... הערבים עלו על הרכב, ירינו בהם. האש השתתקה והם ניסו לפתות אותנו לצאת. משלא הסכמנו הם הדליקו אש כדי לשרוף אותנו ... " (מזיכרונות עמיקם כספי). במשך תשע שעות נלחמו אנשי האוטובוס בכוחות ערביים שעלו עליהם במספרם. בסופו של הקרב הצליחו רק ארבעה מלוחמי האוטובוס להינצל. שאר הלוחמים נהרגו.

למחרת בבוקר, התבררו ממדי האסון - 47 לוחמים ואנשי קיבוץ יחיעם, מתוך כ 90- אנשי השיירה נהרגו בקרב. בהנהגת היישוב היהודי, שהתמודד באותה שבת גם עם אסון "שיירת נבי דניאל" שבו נהרגו 14 לוחמים ואבד נשק וציוד רב, הגיעו למסקנה ששיטת השיירות והלחימה הפסיבית (הגנה בלבד) כבר אינו יעילות, וכי צריך לעבור לשיטת לחימה חדשה שבה ייקחו היהודים את היזמה לידיהם ויכבשו שטחי מפתח החולשים על הדרכים. כעבור כשבוע לאחר נפילת שיירת יחיעם יצא המבצע הראשון בשיטת לחימה זו לדרך, ובמסגרת מבצע "נחשון" נכבשו שטחים השולטים על הדרך לירושלים. כעבור כחודש וחצי, ב- 14 במאי 1948 , יצאה חטיבת כרמלי במבצע "בן עמי" (על שם בן עמי פכטר שנהרג בקרב שיירת יחיעם) לכבוש את מרחב הגליל המערבי ולחדש את הקשר עם היישובים היהודיים הנצורים שביניהם קיבוץ יחיעם.

באזור שבו התרחש הקרב הוקם אתר הנצחה המספר את סיפור קרב הגבורה של לוחמי שיירת יחיעם. במרכזו אנדרטה המנציחה את זכרם של 47 נופלי השיירה ועוד חללים משיירות קודמות ליחיעם. בסמוך לאנדרטה הוקם, בשנות ה 60- , קיר זיכרון הכולל את מפת האזור ותיאור של הקרב. סביב הקיר ולאורך הדרך הישנה הוצבו משוריינים שרופים ואליהם רותכו כלי נשק מאותה תקופה. סביב האתר שעוצב בידי יחיאל ערד שאחיו היה בו נופלי השיירה, הוצבו שולחנות פיקניק וכיום האתר משלב ביו סיפור מורשת הגבורה לאתר נופש.