מאת מגדה אריאל

אבי אימי, פיליפ שרגא ליברמן, נולד בדרוהוביץ, גליציה ב 1868, כבכור לישראל ליברמן, מאמידי העיר, בעל קרקעות בהן נתגלו מרבצי שעווה (פרפין), חומר גלם מבוקש לתעשיית הנרות (הימים – לפני החשמל). האב היה אדוק ביותר, אוטוקרט שלא הרשה כל פקפוק בנכונות עמדותיו והחלטותיו. כל חייו הקדיש ללימודי קודש ואת עסקיו הותיר בידי פקידים שלא טמנו את ידם בצלחת. בחייו הארוכים הספיק לשאת ולקבור שלוש נשים ולהוליד שלושה עשר בנים ובנות. (בילדותי עוד הספקתי להכיר כמה מהם, אולם ידענו שסבא תומך ברובם בדרך זו או אחרת).

סבא-רבא ישראל ייעד, ללא כל היסוס, את בכורו פיליפ ללימודי קודש, מה עוד שהילד היה מוכשר מאד ונראה בעל כל הנתונים להפוך לעילוי. כך נשלח בגיל שלוש לחדר והמשיך לישיבה נחשבת. אולם פיליפ במהרה לא הסתפק בכך ושאף לרכוש השכלה רחבה, שפות מעבר ליידיש ולשון הקודש והן מתמטיקה וכל השאר. לא היה כל סיכוי להשיג את הסכמת האב לכך. פיליפ לא העיז לרכוש ספרי לימוד חילוניים בעיר מולדתו, שמא ייוודע הדבר לאביו; הוא כיתת את רגליו לעיר שכנה וקנה אותם שם בהסתר. בישיבה, מתחת לספרי הקודש, פתח אותם ובלע את תוכנם. כאשר היה בן שש עשרה, בערך, נתגלה הסוד לאביו אשר נזף בו קשות והעמידו בפני הברירה, לחדול מייד מעיסוקיו הנלוזים או להיות מוחרם על ידי המשפחה. הנער, אשר תאוות הלימודים בערה בעצמותיו, ברח לווינה, בכוונה למצוא דרך לפרנס את עצמו ולהמשיך בלימודים.

פיליפ היה בעל כישרונות מובהקים במתמטיקה ועד מהרה נהיה מורה מבוקש לילדי משפחות יהודיות המתקשים במקצוע זה. הוא גם נעשה שחקן Whist מעולה (משחק קלפים שהקדים אתBridge ), נכנס למועדון שם הדריך ואף שיחק והרוויח. כך יכול היה להירשם לאקדמיה למסחר ולסיימה בהצטיינות.
עם תום לימודיו, גאה להציג את תעודתו החדשה לאביו, חזר הביתה, שם התקבל בקרירות. עד מהרה ראה כי עסקי האב מתדרדרים עקב חוסר פיקוח על הנעשה והציע את עזרתו, אולם זו נדחתה בבוז. פיליפ עלה על הרכבת הראשונה וחזר לווינה, התגייס לצבא האוסטרי בו שימש כשלם.

כעבור כשנתיים והוא בן 22, שידכו לו אלמנה מסטניסלבוב, נאה, אשר בעלה המבוגר ממנה בהרבה, הוריש לה את כול רכושו שכלל בית חרושת לוודקה (מזקקה), נדל"ן ואמצעים אחרים. בבטה שרה ויינגרטן הייתה אישה מרשימה: יפה, משכילה ובעלת ביטחון אישי ותבונה נדירים. בנישואיה הראשונים לא נולדו ילדים; בעלה העריך את תכונותיה ושיתף אותה בכול החלטותיו. במות בעלה הייתה כבת 32 ורצתה להקים בית ולהספיק ללדת ילדים. בהיפגש פיליפ ובבטה נוצר מיד קשר איתן והפרש הגילים לא הווה מכשול. הם היו זוג נאה ומתואם בכישורים, ערכים ושאיפות ומיום כלולותיהם ועד מותה של סבתא בבטה ב 1927 חיו בהרמוניה ושיתוף פעולה, הולידו 3 בנות ובן, הרבו מאד את רכושם, צלחו את מלחמת העולם וחורבן הרכוש בגליצה, חזרו והתבססו יותר ויותר. סבתא בבטה, עם כול היותה מתקדמת בדעותיה, הייתה שומרת מצוות וסבא כיבד זאת והתאים את אורחות חייו בהתאם.

סבתא בבטה הפגינה מחויבות לקהילה וביחד עם סבא הרבתה במתן בסתר, תמיכה במוסדות צדקה ודאגה לנזקקים. בהיותה נשואה באושר, הרבתה לעסוק במצוות "הכנסת כלה" ודאגה לנדוניות בעת הצורך. בין הסיפורים אותם שמעתי בילדותי, סיפור נערה פוזלת וצולעת אשר זמן רב לא נמצא לה חתן. מאוחר בערב אחד נמצא כובען דלפון אשר הסכים לשידוך; סבתא הקימה את כולם – "הקפלושמאכר מסכים" ואלתרה חופה וקידושין בו בלילה, כולל סעודה ומקום מגורים לזוג. מאז הפך המושג "הקפלושמאבר מסכים" לאות לדחיפות הטיפול במצב כלשהו.

במות סבתא בבטה ממחלת לב היה סבא פיליפ רק בן 59, איש יפה תואר, אמיד מאד ובעל מעמד רם. לא מעט נשים ניסו להתקרב אליו, אולם הוא סרב לכולן, ונישואיהם של סבא וסבתא נצטיירו כדוגמה למערכת יחסים מיוחדת וערכית במשפחתנו.

בבטה ופיליפ פתחו בהתמדה את רכושם ובעקבות יכולתם הכלכלית ומעורבותם בחיי הקהילה, וגם בודאי הודות לקסמם האישי, רכשו מעמד מוביל בעירם. לאור התרחבות המשפחה, צר הבית החד-קומתי מלענות לצרכיהם ולכן נבנתה, בסמוך, חווילה מפוארת ובה שלוש קומות, מערכת חדרי אירוח, חדרי שינה ומרחב חדרי משק בית ומגורי צוות השרות. הבית רוהט וצויד במיטב הריהוט, המרבדים וכלי בית והסביר פנים לכול בואיו. לילדים נשכרו אומנות ומחנכות אשר דאגו להעניק להם השכלה רחבה שכללה שפות, מוסיקה וכן כול נושא שנראה בימים אלה כנדרש לבן אדם תרבותי ונאור. הבנות למדו בבית (רק בהגיען לגיל 13 לערך, נשלחו ג'ני – הבכורה וצילי, אמי, הקטנה ממנה בשנה בלבד – לפנימייה לבנות מבתים יהודיים מבוססים בהנובר אשר בגרמניה); השלישי בבנים. בנו, נשלח ללמוד בגימנסיה בסטניסלבוב, שם קשר יחסי ידידות עם שני צעירים אשר ברבות השנים הפכו לגיסיו: אבי. הנריק ודודי, עמנואל (מילק) שנשא את האחות הצעירה, נלי. בילדותם, בנו ונלי לקו בבריאותם וזאת כנראה אחת הסיבות שנותרו תדיר תחת עינה הפקוחה של סבתא בבטה. בנוסף יש לזכור כי שני אלה היו עדין צעירים בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, אשר שנתה במהרה את מסיבות חיי המשפחה.

כאמור, השנים שבין הנישואים ועד לפרוץ המלחמה, היו שנים רבות אתגר ופעלים עבור סבא פיליפ : הוא גידל ארבעה ילדים, הספיק לחתן את ביתו הבכורה עם תעשיין טקסטיל אמיד מצ'כיה (על כך אולי נרחיב במקום אחר) והפך למוביל בין פרנסי קהילת סטניסלבוב. יחד עם בבטה נודע כמוכן תמיד להושיט יד בעצה מפוכחת ובתמיכה כספית והזוג הפך לכתובת אליה נהגו תושבי העיר לפנות בצר להם.(אחד מצאצאי יוצאי סטניסלבוב שביקר שם לאחרונה, מספר שגם אחרי כ-60 שנה מאז נפטר סבא פיליפ, הוא עדיין שמור בזיכרון כהומניסט רב פעלים). בני הזוג שילבו השכלה חילונית רחבה, הכוללת שליטה מושלמת בשפה הגרמנית עם שורשים עמוקים במסורת היהודית; הם התגאו ביהדותם והיו רחוקים מלהתפתות להתבוללות, על אף כול היתרונות שניתן היה להשיג באמצעותה. הגויים שמסביב העריכו עמדה זו וכך היה לסבא פיליפ מעמד מכובד גם בחוגים הנוצריים בעיר ובמחוז.

עם השנים, התפתח המתחם סביב הבית הגדול, השוכן בפארק רחב ידיים. נבנה בית חרושת לשמרים, מול המזקקה לוודקה; נרכשו אדמות חקלאיות ויערות והוקמה רפת מודרנית וגדולה ששימשה דוגמה ושם דבר לקדמה באזור כולו. החקלאות בכלל והרפתנות בפרט היו תחביביו של סבא והוא שקד תמיד להיות חלוץ בהכנסת שיטות אגרונומיות חדישות למשק הענקי שבבעלותו. כך הביא פרות משוויץ, בנה רפת למופת המצוידת בכול האמצעים התברואתיים, הקפיד על לבושן וניקיונן של הרפתניות ודאג להמצאות פר משובח להבטחת איכות העדר. בימים ההם הייתה מחלת השחפת נפוצה בעדרי הפרות (כמובן גם בבני אדם). חלבן של פרות נגועות הווה סכנה לשותים. סבא היה הראשון בכול פולין אשר הכניס לרפת שבבעלותו מתקן לפסטור חלב והחל בשווקו בבקבוקי זכוכית. עד היום אני זוכרת את החשדנות בה התקבל חידוש זה אצל עקרות הבית אשר היו - כצעד מובן מאליו - רגילות להרתיח את החלב מיד לאחר קנייתו!

בעוד הרפת, המחלבה והאורווה הגדולה לסוסי המרכבה, הרכיבה וסוסי העבודה להובלת תוצרת בית החרושת שכנו בסמוך למתחם בית החרושת ומתחם המגורים, על גניו, הרי השדות והיערות (בודנרצ'וק, פבלובצ'ה, אוחרינין וכו') היו מחוץ לעיר, במרחקים שונים. היום סופר כי על אדמות בודנרצ'וק הוקמה שכונת מגורים גדולה (סטניסלבוב גדלה לעיר בת 400,000 תושבים והפכה לפרנקואיבנוסק!) לבודנרצ'וק הובלו הפרות בקיץ ל"קייטנה" ואנחנו ערכנו שם פיקניקים בעונת איסוף יבול תפוחי האדמה בסתיו. לשם כך חצינו את נהר הביסטריצה בכרכרות (מאוחר יותר גם באוטו), הבערנו מדורה גדולה וצלינו באפרה תפוחי אדמה. במבי במיוחד אהב זאת. ביערות פרחו עם סיום החורף המושלג המוני פעמוני שלג יפיפיים וגם אליהם נסענו בטיולי מרכבה.

בשדות גדלו גם סלק סוכר, תבואה, תירס וכל הנדרש כמזון לפרות ולסוסים לעונת החורף.
נחזור לקניהינין - מתחם בית החרושת: היה שם רחוב שלם, שבשמאלו שורת בתים קטנים, בהם שוכנו בעלי מלאכה שונים (נגר, בונה כרכרות, סייס, מחלק החלב, מסגר וכו' עם בני ביתם) וממולם, מימין, בתי מלאכה למיניהם. בקצה הרחוב הזה מוקם המוסך ובו, בנוסף לאחסון המכוניות גם בוצעו כול עבודות תחזוקתן. כמה מילדי הרחוב נמנו עם חברינו למשחק ובילו שעות רבות אצלנו.

סבא פיליפ היה בעל רגישות חברתית נדירה ודאג במסירות לרווחת העובדים. אחוז היהודים המועסק על ידו היה גבוה (שלא כמקובל). מעבר למגורים, שרותי בריאות ותמיכה בהשכלת הילדים, היה נהוג לחלק לעובדים מתוצרת המפעל והמשק: חלב, קמח, סוכר, תפוחי אדמה ואפילו וודקה מהמזקקה. בשנות השלושים סבא החליט לשפר מאד את תנאי המגורים של עובדיו: הוא הקציב שטח אדמה גדול לבניית שיכון לפועליו והביא לשם כך אדריכל ידוע מאסכולת הבאוהאוס, פאול אנגלמן. כך קמו "הבתים החדשים", מתוכננים לתפארת, אשר הקנו לרבים ממשתכניו הזדמנות ראשונה של מגורים סבירים, תנאי תברואה הולמים וסביבה מסבירת פנים. למרבה האירוניה, עם כניסת הגרמנים לעיר בקיץ 1941, הוקם בשכונה זאת הגטו בו רוכזו בצפיפות יהודי העיר.

סבא פיליפ היה זן נדיר של קפיטליסט: תעשיין עתיר אמצעים, בעל מעוף וראיה אסטרטגית מחד והומניסט בעל מודעות חברתית ורגישות למצוקות וצורכי הזולת מאידך. כך קרה שהפך ל"בונדיסט" - אוהד התארגנות סוציאליסטית יהודית בפולין, פרדוקס בעיני רבים. אצל סבא פיליפ לא היה מדובר באידיאולוגיות עקרות - הוא שקד להיטיב את מצבם של פועליו, בין אם זה על ידי הטבת תנאי מגוריהם, דאגה לבריאותם ולחינוך ילדיהם ועד - כאשר נוכח בסכנות הקרבות בעקבות עלית הנאציזם והפך לציוני נלהב - להקמת מסגרות הכשרה ועזרה לרוצים בכך לעלות ארצה. בראותו בפועליו שותפים לעשייה, הפריש 30% מרווחי המפעל לחלוקה ביניהם.

אין ספק כי התנהלותו של סבא כלפי פועליו נראתה לא שגרתית בעיני רבים, כולל הרשויות, אולם הוא בטח בדרכו והתמיד בה. הכול נעשה בצנעה ושלא על מנת לקבל פרס, אולם דוגמתו האישית ללא ספק השפיעה על צאצאיו ונטעה גם, ברובם, רגישות ומחויבות לצורכי הזולת.

בשנים שקדמו לעליית משפחתי ארצה (1933), אשר על מסיבותיה מסופר במקום אחר, זכור לי שסבא בהדרגה העביר את הניהול היומיומי של המפעל לצעירים: אבי ניהל את המפעל בפועל, כאשר הדוד בנו, בעל תואר דוקטור בכלכלה, מטפל בבעיות כספים. נדמה לי שיהיה זה נכון לציין שבעוד אבא השקיע שעות רבות כול יום (המפעל פעל סביב השעון ואבא גם ערך ביקורות פתע השכם בבוקר ובלילה) ופיקח על מעבדת התסיסה, עבודתו של דוד בנו הייתה ייצוגית בעיקרה והתנהלה לסירוגין, כאשר רוב עיתותיו פנויות לתחביביו השונים ונסיעותיו המרובות. סבא היה שותף לכול ההחלטות האסטרטגיות, המשיך לטפח את המערך החקלאי הגדול, ושקד להכניס בו תכופות חידושים ושיפורים. יחד עם בנו הקים מסגרות חינוכיות שונות להקניית מקצועות מעשיים לנוער יהודי חסר אמצעים בקהילה ( החל מ 1933 פעלו אלה גם כמרכזי "הכשרה" לצעירים, להם אחר כך עזר לעלות ארצה).

עד החלטתם הבלתי צפויה של הורי לעזוב את פולין על כול נוחות החיים וחוסר הדאגה מהם נהנו שם ולעלות ארצה, היה סבא פיליפ מרוחק מהרעיון הציוני ואולי אף התנגד לו. הוא דגל ברעיון "פן אירופה" –דבר המתרחש עכשיו, יותר מ-70 שנה מאוחר יותר; עמד בקשר עם מספר אישים בולטים, בני לאומים שונים, אשר חלמו על אחוד עמי אירופה בפדרציה אשר בה יהיו לכולם אותן זכויות לשמר את ייחודם, תוך שיתוף הרמוני של משאבים וכישרונות. במסגרת רחבה זאת הוא האמין כי גם היהודים יזכו לחיים טובים ובטוחים יותר. סבא סבר שעל היהודים להשתלב כאזרחים שווי זכויות בארצות מגוריהם, תוך שמירה על ייחודם וללא התבוללות לאור זה, בהיותו עקבי, לא תמך בציונות.

ואולם, עם עלותו של היטלר לשלטון מייד הבין את הסכנה הממשמשת ובאה והעריך נכונה את רצינות ההצהרה לשאוף לסילוק היהודים ממקומות מושבם במרחבי היבשת. כך קרה שכאשר הורי חזרו מוקסמים מביקורם הראשון בארץ ב-1933 והכריזו על נחישותם לעלות בהקדם, החליט סבא לראות במו עיניו מה הביאם להחלטה מרחיקת לכת זאת. סבא נסע, עם פמליה משפחתית שלמה, לביקורו הראשון בארץ.

בניגוד להורי, אשר עשו את הכרתם הראשונה עם הארץ באביב 1933 וראוה במלוא יופייה, על שלל הפריחה ואקלימה הנוח, סבא וחבורתו הגיעו באמצע אוגוסט. גם לתייר האמיד ביותר לא הייתה אפשרות להימנע מהחום, האבק והיתושים שקיבלו את פני האורחים המפונקים. בעוד סבא במהרה ניצת מהרעיון של גאולת הארץ והפנית מלוא מרצו ויכולתו להפיכת הארץ למקלט ליהודים החייבים – לדעתו – לעזוב את אירופה ללא דחוי ולמעשה הפך לציוני, משפחתו שללה לחלוטין כול אפשרות לעזוב את פולין. דודה ג'ני אף פלטה את אמרתה המפורסמת "מוטב למות באירופה מאשר לחיות בפלסטינה".. סבא התאהב בארץ וברעיון יישובה והפך לציוני משוכנע ופעיל. מאותו רגע חילק את זמנו בין הארץ, בה נהג לבלות את חודשי החורף במחיצתנו, לפולין, שם שהה בקיץ.

בסתיו 1933, החליטו הורי לעלות ארצה. אבי השתדל להעביר לגיסו, מילק, בעלה של דודה נלי, אחותה הצעירה של אמא, את תפקידיו הרבים בניהול המפעל, בהצלחה מוגבלת למדי. הדוד, רופא רנטגנולוג מוכשר, היה חסר ניסיון בתהליכי הייצור וכן ללא עניין ומהימנות בסוגיות הניהול הרבות הכרוכות בניהול תעשייתי. לאור נחישותם של הורי לעזוב את פולין, סוכם שהדוד ומשפחתו יעברו לגור בדירתנו המתפנה ושבכול קיץ נבוא למספר חודשים – אבא לטפול מחזק במפעל ואמא, במבי ואני לבית הקיט בהרים.

במסבות אלה המשכתי ליהנות מנוכחותו במרב חודשי השנה: כול קיץ שהינו בפולין ממאי ועד אחרי סוכות, כך שב-8 חודשים בשנה ראיתי את סבא כמעט מדי יום והקשר בינינו הלך והתהדק ולכן, על אף עלייתנו ב ,1933 הקשר האמיץ שלי אם סבא נמשך שש שנים נוספות , בהן נהניתי מאהבתו, חוכמתו ואישיותו המיוחדת.

סבא, אשר מרצו וכישרונו הביאו לצבירת הרכוש הרב אותו גם העניק לילדיו, ניסה לשכנעם כי הגיעה השעה לחסל הכול ולעזוב את אירופה. הוא הבהיר להם שבחירתו להצטרף אלינו בארץ, אולם הציע להם לבחור כול מקום הנראה להם ובלבד לעזוב את אירופה לפני ששעריה ייסגרו ואפשרויות העברת הרכוש תבוטלנה. אולם כול הסבריו והנמקותיו לא הועילו: מנעמי המעמד ונוחות החיים בסביבה המוכרת מנעו מהדוד בנו והדודה נלי, בסטניסלבוב, ומדודה ג'ני בצ'כוסלובקיה, מלהסכים להצעותיו. דודה נלי אפילו שקלה להיטבל לנצרות, בתקווה שבכך תציל את משפחתה מהפורענות המאיימת בפתח. דודה ג'ני פלטה את המשפט שנחרט בזיכרוני: "מוטב למות באירופה מלחיות בפלסטינה". בצר לו ובזכרו את הבטחתו לאשתו האהובה להתמיד ולשמור על הילדים, החליט סבא להישאר אתם ולהמשיך לנסות לשכנעם בנכונות דעותיו. אולם הדאגה השפיעה קשה: הוא שקע בדיכאון וגם לקה בסוכרת; התכנס בעצמו ובאותה עת התקרב עוד יותר אלינו – פלג המשפחה החיה בארץ ומקימה בה חיים חדשים.

כאשר היה בארץ, התעודד וחיפש דרכים לתרום לבנייתה. מפעל השמרים בסטנינסלבוב ייצא שמרים טריים למרחבי המזרח התיכון, במיכלי אבץ מיוחדים אשר תוכננו על ידי אבא לשמירת טריותם (עדין לא היו דרכי הובלה בקירור!) אבא וסבא רצו להקים מפעל בארץ, אולם הדבר לא הסתייע משתי סיבות: הדוד בנו התנגד נמרצות להוצאת חלק מהייצור ממפעל האם (בעיקר משיקולי פרסטיג'ה); בנוסף, עצתו המוטעית של פרופסור חיים וייצמן לאבא. וייצמן בימים אלה שקד על המצאה הכרוכה בתהליך כימי בו אמרו להיווצר שמרים כתוצר לוואי בר שווק במחיר נמוך ובכך לגזול את השוק מכול מתחרה פוטנציאלי. כאשר התברר שאין ממש בהמצאתו של וייצמן ושעדין נחוץ מפעל שמרים באזור, כבר היה מאוחר מדי: אבא וסבא נענו להמלצת מוסדות היישוב להקים בית חרושת לזכוכית, פניציה, שאמור היה לספק את דרישות השוק הגואה לזכוכית שטוחה הדרושה לחלונות הבניינים הרבים שהלכו ונבנו ברחבי הארץ לקליטת זרם העולים הגדל בהתמדה. על קורות מפעל זה ארחיב אולי בפרק המוקדש לאבי.

הימצאותו של מיליונר ציוני בחיפה לא נעלם מעיני המוסדות המיישבים ורבים חיפשו את קרבתו על מנת לעניינו להשקיע ממון בפרויקטים שונים. סבא שהתעניין בחקלאות מתקדמת, בדק את האפשרות לרכוש שטח מתאים לחווה מודרנית, בה רצה להקים רפת לדוגמה, ולגדל פרי ותוצרת חקלאית אחרת. על פי השקפתו, רצה בכך לא להסתפק בגאולת אדמה בלבד – לפי "דונם פה, דונם שם", אלא לפתח משק מופת חקלאי, למסור את ניהולו בידי אגרונום מוסמך והן להעלות אליו צעירים מסטניסלבוב כהמשך טבעי להכשרה אשר קיבלו טרם עליתם.

במסגרת חיפושיו בדק בין היתר את אדמות יוקנעם, יצר קשר עם רפתנים מבוססים בארץ והשקיע זמן ומחשבה רבים למציאת מסגרת מיטבית למימוש רעיונו.

לבסוף, בעודו שוקל מגוון אפשרויות, הגיע אלינו במפתיע מנחם אוסישקין ובפיו בקשה לסבא להירתם להצלת ניסיון ראשון להרחיב את היישוב היהודי מעבר לעכו, לאזור הידוע היום כגליל המערבי. עד אז,
בעכו וכול השטח עד גבול לבנון לא היה אף יישוב יהודי. שלושה יזמים: סוסקין, רייס ויוסף לוי, חברו יחדיו על מנת לרכוש 2500 דונם מידי "נסיך" בשם טואני, בעל קרקעות ברחבי המזרח התיכון, ברובן לא ביקר ואשר עובדו על ידי אריסים ערביים. בואם של היהודים מגרמניה ונכונותם לנסות ולהפוך לחקלאים זעירים בארץ, פתחו בפניו אפשרות להפוך חלק מנכסיו למזומנים, אשר היו דרושים לו לקיום חיי הוללות בבירות אירופה. כך נרקמה התוכנית להקים את נהרייה, בלב אזור ערבי עוין.
לסוסקין וחבריו כמובן לא היו האמצעים לשלם לטואני את מלוא סכום הרכישה מיד. הם קוו לשווק את אדמות נהרייה בקצב שיאפשר להם עמידה בלוח הזמנים הנוקשה עליו התעקש טועני. אולם כאשר הגיע מועד התשלום האחרון, לא היו ברשותם 15,000 לירות הסטרלינג הדרושות לסילוקו וכול העסקה עמדה להתבטל, תוך הסבת הפסדים בלתי נסבלים לכול המעורבים ברכישת אדמות אלה (היזמים וכן המתיישבים העתידיים שכבר השקיעו את שארית ממונם במיזם). במצב זה הגיע אוסישקין לסבא בבקשה דחופה להציל את המצב על ידי רכישת כ-450 דונם מהאדמות, בסכום הנ"ל. סבא הקשיב, הפנים ויצא לבדוק את המקום ואפשרויותיו.
באופן מופלא, השטח התאים לציפיותיו: ממוקם בין הדרך המובילה צפונה לבירות והים, אדמתו פורייה והמים הדרושים לחווה אינטנסיבית מצויים בשפע ומקורם בנחל הגעתון (הימים הם לפני חברת מקורות; החקלאות הייתה תלויה בבארות מקומיות, גשמי חורף בעיתם ו"זכויות מים" למי נחלים שעברו בשטח – לחוות עין שרה הייתה הזכות לנצל את מי הגעתון מספר ימים כול חודש והעודפים נאגרו בבריכת אבן גדולה, ממנה נשאבו לפרדס ולשדות בהתאם לצורך). פרדס גדול, מניב פרי משובח, היה נטוע סביב בית אבן מרשים בן קומתיים, מתאים למגורים ברמה טובה בהחלט. וכאילו סימן מהשמים, שמו המקורי של המקום: עין שיראך ניתן בנקל להסבה ל"עין שרה" על שמה העברי של סבתא בבטה (שרה).

סבא לא התמהמה רבות וסגר את העסקה. הבית מלא מייד את ייעודו לקדם את הקמת היישובים בסביבה. את סיפורו ניתן למצוא בחוברת נהרייה ושבי ציון. מיישבי שבי ציון, סוחרי בקר מאזור הסן בגרמניה, גרו זמן מה בקומת הקרקע טרם הקימו יישוב קומה ומגדל.

הבית עבר תהפוכות רבות וכשנעזב על ידי דייריו האחרונים, אלמנתו של בנו ובתה רחל, הלך ונחרב , חלקים נעקרו וגגו קרס. כך נעלם, כמעט, אתר כה חשוב להיסטוריה של היישוב היהודי באזור ולנהרייה בפרט. ממש ברגע האחרון נרתמו למשימת הצלתו האגף לשימור אתרים אשר, בשיתוף עם עיריית נהרייה ובהשקעה ניכרת של אמצעים ודבקות במטרה, חידשו את האתר והחזירוהו לעטרתו הישנה. כיום הוא נושא שוב את השם בית ליברמן ומשמש כמוזיאון עיריית נהרייה.

פרטי קורות בית ליברמן יופיעו בפרקים נוספים של זיכרונות אלה.

עם בואו של האגרונום אבשלום ברגמן וקבוצת צעירים מסטניסלבוב לעין שרה, נבנתה רפת לדוגמה אשר אוכלסה בעדר פרות גזעיות ונטעו מטעים וגינת ירק. הפרדס עובד כראוי והניב פרי. משפחתנו הגיעה מזומנות לבילוי סופי שבוע ולתקופות ארוכות יותר בחופשות.

פרוץ מאורעות 1936 הקשה מאד על ההתיישבות הצעירה. הקשר עם חיפה חייב מעבר דרך עכו העוינת; מהקריות צפונה, ערבו הערבים לכלי הרכב וניסו לפגוע בהם. הכפר הערבי מול עין שרה, מזרה, היה אלים במיוחד; לא פעם תקפו תושביו את עין שרה ואף הצליחו להרוג את מירב הפרות ולעקור את שתילי המטעים הצעירים. קבוצת עובדי החווה המועטים לא יכלו להגן עליה בכוחות עצמם ועל כן סבא החליט לתרום 25 דונם מהשטח לקרן הקיימת ובכך לאפשר הקמת מחנה ארעי של קיבוץ צעיר "עברון", אשר יתגברו את אוכלוסיית המקום וגם יעבדו את אדמתו.

אולם נחזור אל סבא: בקיץ 1938, כאשר שהינו ככול שנה בהרי הקרפטים בפולין, ניסו הורי פעם נוספת לשכנע את בני המשפחה למהר ולעזוב את אירופה. אומנם כבר הוחמצה ההזדמנות לממש את הרכוש ולהעביר את תמורתו באופן חוקי אל מחוץ לגבולות פולין, אך היו דרכים להבטיח שלא ייצאו חסרי כול. כול הסימנים העידו על האסון המתקרב: סיפוח אוסטריה, כיבוש חבל הסודטים ואיומיו הבוטים של היטלר על צ'כוסלובקיה ופולין. היות ובמבי ואני למדנו במסגרת עצמאית, ללא הזדקקות לבית ספר, החליטו הורי להאריך את שהותנו לחודשי החורף, תוך הפצרה בדוד בנו ודודה נלי סוף סוף להתעורר מהאשליה שניתן להישאר במקום תוך התעלמות מסכנת המלחמה הצפויה.

כאשר נוכחו שדודה נלי אינה ניתנת לשכנוע לא על ידם ואף לא על ידי סבא, החליטו הורי שמבחינתם לא ניתן לדחות את חזרתנו ארצה והחליטו לעזוב בינואר 1939. ברגע האחרון הדוד בנו חזר בו מסירובו והצטרף אלינו עם אשתו אלה ובתו הקטנה חנה. סבא נשאר כי סירב לנטוש את נלי העיקשת ומשפחתה. דוד בנו הגיע לארץ, שכר דירה למשפחתו וחזר לפולין לסידורים אחרונים. באוגוסט 1939, ממש לפני פלישת גרמניה ורוסיה לפולין, חזר בנו לחיפה, בהותירו את סבא, נלי ומשפחתה מאחוריו.
ב 1939, בהמשך להסכם היטלר – סטלין, פלשו הגרמנים והרוסים לפולין ובמלחמת בזק כבשו וחילקו ביניהם את אדמתה. החלק המזרחי, בו נמצאה העיר סטניסלבוב, נפל לידי הרוסים ונשאר תחת שלטונם עד קיץ 1941, עת הכריזה גרמניה מלחמה על הרוסים.

בימים הספורים, עד כניסת הרוסים לעיר, ניתן היה עדין לנסות ולברוח מפולין המתמוטטת לארצות שכנות. דוד מילק ודודה נלי החליטו לנסות ולהגיע לגבול הרומני, בהותירם הכול מאחור. הם הצליחו לארגן, בתשלום עתק, מונית ונמלטו בה יחד עם שני ילדיהם: תומס (דניאל) בן התשע ובבטה (עליזה) בת השש. מאחור הותירו את סבא פיליפ, פפא שפרבר (אביו של מילק) ועוד שלושה בני משפחה קשישים (דודה אידה, אחות סבא וכן אחיו מוריץ ואשתו פאני). לטענתם, היה זה סבא שחשש שצרוף קשישים לבריחה עלולה להקשות ואולי אף להכשילה; עובדה היא שהם לא ניסו לעמוד על הצטרפותו אליהם ובמקום הפנוי במכונית הצילו את המשורר המוכר טובים. למרבה הצער והאירוניה היה זה סבא, שצפה את הבאות והטיף לעזיבה, שנותר בסופו של דבר נטוש, מטופל בחבורת בני משפחה קשישים אשר הורגלו לקבל את כול צורכיהם מידו. עד עצם היום אינני מבינה כיצד לא עמדו נלי ובעלה על כך שאביהם, אשר כול חייו היו נתונים לרווחתם, ימלט איתם. הם הגיעו בקלות יחסית לרומניה, משם הצליח אבי להביאם ארצה.
לגבי סבא היו לכניסת הסובייטים לעיר תוצאות מיידיות: כקפיטליסט ו"מנצל הפרולטריט" נושל מכול נכסיו, גורש מחווילתו והוגלה לעיר השדה קולומייה. בעיני הסובייטים סבא הווה סכנה מיוחדת לאור האהבה הרבה שעובדיו רחשו לו – דבר שסתר את כול התיאוריות הקומוניסטיות. מחמישית הזקנים אשר נותרה מאחור, הוגלו לקולומייה רק ארבע; לפפא שפרבר, בגלל עברו כשכיר (מפקח ברשת בתי ספר של הברון הירש), הותר להישאר בעיר.

פועלי המפעל קיבלו את ההחלטה להרחיק את סבא בתדהמה ואף עתרו לסובייטים למנותו למנהל. דבר זה רק הגביר את נחישותם להרחיקו. סבא ואחיו מצאו את עצמם חיים חיי דחק, ללא עזרה פיזית, אמצעי מחייה ותרופות. אולם מהר מאד הגיעה עזרה: עובדי המפעל התארגנו לדאוג למחסור מנהלם ומיטיבם הנערץ. מדי שבוע הגיע שליח מטעמם ובידו מעט כסף ומצרכים. כך שרדו סבא ובני ביתו הקשישים עד יוני 1941. הבולט מבין העובדים אשר דאגו לסבא היה נהגו האישי קונרט. האיש, גרמני במוצאו, שירת את סבא שנים רבות והעריצו על יחסו האנושי ועל הכבוד שהעניק לכול אדם באשר הוא. לפי השמועה, קונרט נטה לקומוניזם. הוא לא שרד את המלחמה.

עם כיבוש חלקה המזרחי של פולין מידי רוסיה על ידי הנאצים המצב השתנה לחלוטין. הפועלים היהודים שהיו הרוב במפעל נקלעו למערבולת מלחמת הישרדות יומיומית ולא יכלו יותר להושיט את עזרתם לסבא. באקציה בקולומייה נרצח הדוד מוריץ; סבא והדודות אידה ופאני כנראה גוועו בחוסר כול. מעבר לשמועות מפי ניצולים שטענו שסבא נפטר בתאריך לא ידוע ב 1943, אין לנו כול מידע נוסף.

עד היום אני מתקשה להשלים עם הדרך בה הלך סבי האהוב לעולמו. סיפור חייו הקצר, כפי שרשמתיו כאן, אינו יכול לשקף את מלוא היריעה של אישיותו המקסימה, חוכמתו המרובה, טוב ליבו, נדיבותו ודאגתו המתמדת לזולת. הייתה זאת דאגתו לבני משפחתו המסרבים לשמוע בעצתו אשר הביאה עליו את סופו הקשה, בודד וחסר כול. לו פעל לפי הערכתו של המצב המדיני והיה מצטרף אלינו בתחילת 1939,היה בודאי זוכה להיות איתנו בארץ מספר שנים טובות. הדבר השאיר בליבי הרגשה של החמצה קשה עד עצם היום הזה.

פרק זה תם אך לא נשלם: לקח לי עשרות שנים עד שאזרתי עוז להעלות את זיכרונותיי על הכתב, הן מתוך הקושי להתמודד עם הצער הכרוך בחלקן והן מתוך חוסר רצון לפגוע באנשים העלולים לראות את הדברים מזווית אחרת. אולם כעת אני מודעת לעובדה שהזמן העומד לרשותי הולך ומתקצר ובכול זאת חשוב לי להשאיר תיעוד - אישי ובודאי סובייקטיבי – לקורות משפחתנו. לסבא פיליפ היה תפקיד מרכזי בחיינו וראוי שצאצאיו יכירוהו.