אצל רותי שיינס

כתבה דליה אונגר - פנקס

רותי ,בת כיתתי ,שכנתי וחברתי , גרה בלב שדה בור בצריף כדוגמת הצריפים של המתיישבים הראשונים בנהריה , העשוי חלקו מעץ וחלקו מלוחות פח שחוברו זה לזה ביד לא מיומנת. הוא היה מרוחק מן הרחוב חסר השם ,שמאוחר יותר נקרא רחוב הגליל והיום רחוב וייצמן ,אליו התחבר בשביל שנכבש ברגלי בני המשפחה והמבקרים את משפחת שיינס.

בחצר הבית היה מקלט שנותר מתקופת מלחמת השיחרור .בתוכו גרו החתולים של רותי ,ושם ראיתי לראשונה בחיי המלטה ,חוויה שעשתה עלי רושם אדיר ,והותירה בי את רישומה לאורך זמן.

אמה היתה עקרת בית ואביה עבד כמדריך חקלאי .הרשים אותי במיוחד היה היותו ארכיאולוג חובב שמילא את המחסן שבחצר באוספים שליקט במהלך עבודתו ובמיוחד שחשף מערה עתיקה,לא נודעת עד אז , שנקראה על שמו " בור יצחק ".

עוד אני זוכרת שלהורים של רותי היתה קופסה ענקית ומהודרת , כמותה לא ראיתי מאז ועד היום. הקופסה ,שהכילה קוביות אבן בגווני האבן הטבעית ,הובאה מגרמניה יחד עם רהיטיהם הכבדים שמלאו בצפיפות עד כדי מחנק את הצריף . מכיוון שהיה להן כנראה ערך רגשי רב ,וגם היו יקרות מאוד ,הן נשמרו במקום סגור ומוגן . בשעת רצון, כשהתנהגנו באופן שהניח את דעתה של אמה, לאחר שרותי (לעיתים בעזרתי) סיימה למלא את המטלות שהוטלו עליה, ולאחר שבקשנו רשות ,וגם הבטחנו לסדר את הקוביות בתום המשחק ולהשיבן למקומן ,הורשינו להוציאן, לפזרן על פני רצפת חדר המגורים ולבנות מהן ערים ,מבנים ודמויות כיד הדימיון השורה עלינו אבל הפעילות המעניינת והמרתקת ביותר אצל רותי קשורה בעץ הברוש.

סמוך לצריף צמחו בשורה ברושים שהסתירו אותו מההולכים ברחוב . אחד מהם היה ברוש עבות שהתנשא מעל שאר הברושים, שצמחו רק לגובה בעוד הוא צמח והתפרש גם לרוחב. תכונותיו אלה קיבצו אליו בימות הקיץ, "בחופש הגדול", את כל ילדי השכונה.
על אותו הברוש, בין ענפיו, בעיקר על הגבוהים שבהם, התנהלו החיים כביכול בפלנטה אחרת. עצם היותנו תלויים בין שמים וארץ, במקום שהיו מצויים בו רק בעלי כנף וילדים, הרחיק אותנו מן המציאות היומיומית.

ואמנם החוקים על העץ היו שונים מאלה השוררים למטה .שם אפילו שמש הקיץ היוקדת איבדה את חומה, הזמן עמד מלכת, וחיי הבית והליכותיו נשכחו כלא היו.
על העץ התקיימה מערכת שונה ומרתקת שרק העומדים בדרישותיה יכלו להיכנס לתוכה . עיקרה היה שרק מי שעלה על העץ ,השתייך לחבורה ,ומי שהצליח לעלות עד לראשו - הפך למנהיגה .
כל מי שלא עמד בדרישות נאלם ונעלם ,חזר לביתו או הלך למקום אחר . זאת היתה מעין אבולוציה שרק החזקים שרדו בה,ולא היו קריטריונים נוספים מ"עידן התרבות" ,דוגמת אלה שהתקיימו בבית הספר ובעולם המבוגרים, שישנו את רוע הגזרה .
כל ההתרחשויות ,כל החיים האמיתיים ,כאמור ,אירעו במרומי הברוש הטיפוס על הברוש לא היה פשוט מפני שהגזע היה גבוה ועבה,לא היו בו נקודות אחיזה להיתלות עליהן.
על מנת להתגבר על המיכשולים ולהגיע אל הענפים ,בהם יכולת להיאחז ועליהם יכולת לשבת , נדרש מאמץ גופני , גמישות ספורטיבית וגם יכולת עמידה בכאב השריטות ,לעיתים זבות הדם, שנגרמו למטפסים . וגם לאחר מאמצים ,כשהצלחת סוף סוף לנטוש את הקרקע ולהתרומם מעליה ,לא יכולת להרשות לעצמך להישאר על ענף נמוך ובטוח ,מתחת למקום מושבם של האמיצים שהגיעו לראשו. שכן רק מי שהגיע לאמיר הברוש הוערך ו"נחשב יותר".
אני לא הייתי לא ספורטאית וגם לא אמיצה ,אבל חשוב היה לי להיות בין ועם נותני הטון החברהמנים , אפילו כזנב לאריות ולא כראש לשועלים . לפיכך כל יום חדש הביא עמו מאבק פנימי שלא חילקתיו מעולם עם אף אחד: האם לוותר על ההתרועעות על העץ או לחילופין להסתיר פחדים ,להתגבר על חששות ולהפגין כלפי חוץ אומץ ובטחון עצמי .
התלבטויותי נמשכו ,חדשים לבקרים ,כל ימות הקיץ, להיות או לא ,בתוך החבורה או מחוצה לה , לטפס או לוותר . וכמעט תמיד... טיפסתי !
וכשסוף סוף הייתי כבר למעלה וכבר ישבתי בתוך החבורה הייתי צריכה שוב להחליט : האם להמשיך את הטיפוס גם לעבר הענפים הגבוהים יותר שמטבעם הם דקים , פחות יציבים , ומתטלטלים הלוך ושוב למשב הרוח כמאיימים להטילני ארצה ,או להסתפק בכך שאני נמצאת מעל פני הקרקע ובכך גם אני שייכת לחבורה אם כי לא בראש ההיררכיה .
לא תמיד התגברתי על הפחד ,לעיתים לא עזבתי את הענפים העבים,אך הנמוכים ,עליהם ,לאחר מאמצי הטיפוס, התיישבתי בביטחון.
מכיוון שמעטים ופחות נחשבים היו הילדים היושבים בקרבתי וגם לא היה לי עניין להיות בשולי החבריה חיכיתי בקוצר רוח לשעת הצהרים המתמהמהת לבוא ,שאז כולנו נרד מהעץ ושוב נהיה על מישור אחיד ו"שווים" .
אך בפעמים שהעזתי והמשכתי בטיפוס , כשהגעתי למרומי הברוש נהניתי גם מהחברותא וגם מנצחוני על הפחד .הגובה אמנם עורר פחדים אך איפשר צפייה מתנשאת גם בחברינו שנותרו למטה ונראו כחגבים קטנים וזעירים ,וגם בנוף שנשקף למרחקים .
ואז כשההנאה הגיעה לשיאה ,כאילו להכעיס ,הזמן חלף במהירות והגיעה העת לחזור הביתה .
ושוב הייתי צריכה להתגבר על פחד הגבהים ,על החששות מפני שבירת הענפים והנפילה בזמן הירידה .
כשהצלחתי סוף סוף לרדת בביטחה הרגשתי הרגשת סיפוק ,הרגשה של ניצחון על הפחד,הרגשה של עוד , הרגשת אושר שנבעה מהבילוי המרתק על הברוש .

רותי לא סיימה איתנו את הלימודים בבית הספר היסודי .היא ומשפחתה עזבו את נהריה ועברו לציפורי שבגליל התחתון שם אביה שימש מדריך חקלאי לעולים החדשים שזה עתה עלו על הקרקע.

לימים ,על המגרש שלהם ,לאחר שניכרתו עצי הברוש ולא נותר להם זכר ,ניבנו בתי שיכון שגבולם המזרחי הוא רחוב וייצמן וגבולם המערבי הוא רחוב רמז .

סיפור זכרונותי הוא ניסיון להחיות את המקום ואת הזמן שתרמו כה רבות לעיצוב אישיותי מאז ועד היום .