"חבריא עליזה"

כתבה דליה אונגר – פנקס 12.4.09

סיפור על ארועים שקרו לפני כ-60 שנים כפי שזכרתי ושיחזרתי אותם.

הפרשה התחילה אולי בדרך הביתה מהים ,אולי בהפסקות בביה"ס ואולי סתם ,כשכולנו ,או חלקנו, היינו בבית אחת החברות באחד מימות החופש הגדול ,המתמשך בין טיפוס על עץ התות של חדשי, או על הברוש של רותי ,ואולי בשיטוטינו במטע עצי הפרי של נעמי שנמשך בואך לבוסתן הגדול של אסתר ונורית ,שבתוכו צמחו עצי פרי נדירים ובלתי מוכרים , (כנראה מטע נסיוני במסגרת עבודת אביהן במשרד החקלאות) .

השיעמום השתלט וגבר על ההנאות , יום רדף יום ועיסוקינו חזרו על עצמם : היום עשינו כמעשינו אתמול ,ששיחזרו את שלשום.

ואז, פתאום ,זה קרה ...

כשניסינו להפיג את חוסר העניין שדבק בנו ,התחילו לצוץ בזה אחר זה ,הרעיונות המעניינים והמקוריים ביותר שנתנו טעם ועניין לימים הבאים ,והפכו אותנו לשיחת היום ולגיבורות לשעה .

כנראה בהשפעת סיפור ההרפתקאות של חסמב"ה - חבורת סוד מוחלט בהחלט, החלטנו שגם אנחנו יכולות לייסד חבורה,ואם רק נרצה נוכל להפוך את החופש לחוויה מרתקת שגם תאדיר את שמנו במושבה .

לשם כך היה צורך לבחור חברים ראויים ,למצוא מקום סודי להתכנסויות, לחבר תקנון ,להיפגש לעיתים מזומנות ו...לפעול.

ואכן הרעיון קרם עור וגידים במהירות .

תחילה מצאנו לחבורתנו שם קצר וקולע: "חבריא עליזה " .

עכשיו היינו צריכות לאתר אתר סודי ,מתאים ,שנוכל לפעול בו ומתוכו ,רחוק גם מעיניהם הבולשות של המבוגרים וגם של חברינו לכיתה ולשכונה. בדקנו את כל האפשרויות בחצרות בתינו והחלטנו שהמקום המתאים ביותר לפעילויותינו הסודיות הוא בחצרה של

נעמי וייל כי הוריה,בשל עבודתם , נעדרו במשך רוב שעות הפעילות מהבית ,וכך,סברנו ,נהיה חופשיות ממעקב ,משאלות סקרניות ומהתערבויות בעניינינו .

איתרנו בחצר של נעמי מחסן קטן שהתאים לצרכינו ובקשנו מהוריה לקבלו לרשותנו .הוריה נעתרו לנו בתנאי שנפנה אותו בכוחות עצמנו מפסולת ,ננקה אותו ואת סביבתו ממפגעים ונכשיר אותו לצרכינו .

ואכן זו היתה משימתנו הראשונה כחבורה .ראינו זאת כמבחן ראשון וכאתגר אמיתי להצלחתנו האישית והקבוצתית ,בקבלת אחריות ובביצועה.

פינינו את המחסן, גרפנו את הפסולת למקום שניתן היה להוציאה מהחצר , ניכשנו ,חפרנו ,עדרנו וגרפנו את השטח הצמוד לו .כך גם חשפנו את הקרקע מקוצים ומעשבים שוטים והכשרנו ערוגה לשתילת צמחי נוי ומקום לסלילת שביל שיוליך אל קיננו הסודי .

המחסן הפך צריף לתפארת . אביה של נעמי (שהיה ארכיטקט) הכנים לתוכו ספסלים,תלה על כתליו מדפים,על פתחו הציב דלת לשמירת פרטיותנו וסודותינו ,הכל מעשי ידיו ,ולתפארת ה"חבריא העליזה" .

ואז החלה הפעילות שלנו .

על קירות הצריף תלינו גזרי עיתונים שבהם מצאנו רעיונות לאתגרים ולמשימות שיתוו את דרכה האידיאולוגית של החבורה .

לצידם הוספנו לוח מודעות שעליו נרשמו שמות בנות החבורה ,מועדי הפעילויות ,נושאים לסדר היום וגם... תקנון החבורה שקבע קריטריונים ברורים להתנהגות ומחויבויות לקבוצה ,בצד סנקציות שיוטלו על המפר אותן .הדרישות היו גדולות ,גם מהפן הרחב (החברתי והלאומי) וגם מהליכותיו של הפרט .

בחבורתנו היו :

נעמי,הג'ינג'ית המתולתלת , בעלת המקום ,שהסבירה והזכירה לנו תכופות, ששערה אדמוני כמו אצל הנשים היפות שצייר טיציאן (עליו שמעתי לראשונה מפיה).

מרים וידידה בנות הדוד ,שגרו באותו בניין , מרים בקומה העליונה וידידה בתחתונה , בקצה הדרום - מזרחי של המושבה , והיו כתאומות סיאמיות שלא משו האחת מרעותה .

רותי המנומשת ,בעלת הצמות הדקיקות שגומות חן ביישניות וסומק הופיעו על פניה כל אימת שדובר בה , וכך היתה חשופה לעין כל בהסגירה את רגשותיה .

אלישבע ,ה"ציירת" ,שכנתה וחברתה הטובה של רותי ,שגם לה גומות חן מצטחקות על לחייה.

ואני .

בשבתנו בתוך צריפנו הסודי המשכנו לשפר את מראהו ולקשטו כשאנו מגייסות את כל כוחות היצירה שבתוכנו .

לצד הדיונים על משימות נעלות חיברנו גם סיסמאות וכרזות שוביניסטיות,לעיתים מתלהמות , בהעבירנו ביקורת על אילו בינינו שחרגו מסעיפי התקנון ,אחרו לפעולות או התלחשו ביניהן בזמן הדיונים ובזמן הפעילות ( ובכך הפרו את הסעיף בתקנון שקבע ש- "הסודות בחברה –מיגרעה מאוד רעה "). ועוד הוספנו כהנה וכהנה ,לפי הצורך, סעיפים נוספים לתקנון הקבוצה .

נהנינו מהעשייה הזאת שהיתה מעין שילוב בין הרוח ( בינתיים רק בדיבורים ) לבין הארציות ,ולא זאת שאף אחת מאיתנו לא ביקשה לעזוב , אלא רבו הפניות להצטרפות ,אותן דחינו על הסף .

ממבט לאחור אני סבורה שלא לאורך ימים היינו יכולות להמשיך ולהתמיד באותו סדר יום .אלא שאז , למזלנו , נקרתה בפנינו הצעה שלא יכולנו לעמוד בפניה,הזדמנות נדירה להגשים את חזוננו , והיא הפכה למשימתנו העיקרית ובעיקר להצלחתנו ולהצדקת פעילויותינו .

וכך היה המעשה :

חיה ,אמא של נעמי שעבדה במועצת הפועלים, סיפרה לנו שזה עתה הוקמה מעברה של עולים בישוב הערבי הנטוש מאז מלחמת השיחרור "רבסייה" ( היום זהו מושב משגשג בשם "נתיב -השיירה") . במעברה ,כך סיפרה לנו חיה ,ישנה מצוקה גדולה,עוני ומחסור . מועצת הפועלים מנסה אמנם להקל ולעזור ,אבל חסרים לה המשאבים הדרושים .

אנחנו קלטנו את האתגר והחלטנו ש"החבריא העליזה" תרתם למשימה הלאומית שניקרתה בדרכנו .

ואמנם יצאנו לביקור גישוש במעברה ,ביקור שהותיר בנו רושם קשה ובל ימחה.אנו ,ילדי השמנת המפונקים, למדנו להכיר לראשונה מצוקה חומרית אמיתית מהי.ראינו אוהלים מפוזרים על פני שטח נרחב . ביניהם התרוצצו ילדים רבים ללא מעש והם נראו לנו עצובים ומוזנחים .

רצינו לעשות משהו כדי לשמח ולהקל עליהם ,אך במה ?! בפגישתנו נזרקו לחלל הצריף רעיונות שונים ומגוונים שנידחו על הסף ....

מצרכי מזון לא יכולנו לתרום כי זאת היתה תקופת ה"צנע ". האוכל ,בכל רחבי המדינה ,נימכר במשורה . רק תמורת תלושים שסופקו לכל משפחה על פי מספר הנפשות שבה ,ניתן היה להשיגו.

לעומת זאת צעצועים וספרי קריאה היו לכולם ובכל בית .

ואז החלטנו ש"החבריא העליזה " תעניק משחקים לילדים הקטנים ותקים במעברה ספריה לילדים הגדולים .

ואכן המלים הגבוהות שנישאו בחלל הצריף הפכו למעשים :

גדשנו את צריפנו ,שחדל להיות סודי בצעצועים ובספרי קריאה אותם אספנו מבתינו ,משכנינו ומחברינו. גם בבית הספר פירסמנו את מיבצע האיסוף שזכה לתהודה ולאהדה . קליטת העלייה היתה אז ,בקרב ותיקי הישוב, ערך ולא מס שפתיים .

וכשהצטברו הצעצועים והספרים נסענו שוב לרבסייה ,חילקנו את הצעצועים וגם חנכנו את הספריה הראשונה במקום .

בתום המבצע נסתיימה גם הפעילות של ה"חבריא העליזה".

שנת לימודים חדשה ותובענית דחקה אותה כמו את שאר פעילויות החופש הגדול .

ונותר רק הסיפוק הגדול ממעשה שנעשה בקיץ אחד ,שיכול היה בקלות להעלם בין שאר הקייצים ,אלא שאנחנו הפכנוהו לאחד ומיוחד באמצעות ה"חבריא העליזה" שלנו .

והוא המשיך ללוותני, וקרוב לודאי שגם את שאר הבנות, הסבתות של היום , לאורך השנים ועד לעצם היום הזה.