בשנת 1951 כאשר פרעו העירקים -המוסלמים ביהודים שבעירק, החליט ראש –המשפחה, שהיה סבה של אימי
(פואד גוהר זל") ,לעלות ארצה. הוא הגיע לארץ עם אישתו וששת ילדיו, הם הופנו לעיר נהריה.

העיר לא הייתה כפי שאנו מכירים אותה היום , אלא הייתה בנויה ממעברה ושיכון.שם שיכנו את העולים החדשים עד שיעברו למגורי קבע. המעברה ,כפי ששמה מסגיר, שימשה רק כמגורי מעבר ועל – כן המגורים בה היו מגורים לא קבועים אלא מגורים ארעיים. משפחת סבתי שוכנה בפחון קטן, בו לא זרמו מים ולא היה חשמל.

באותה תקופה את שיערם של הילדים גילחו מפני חשש לכינים.
סבתי עמירה מספרת, שהייתה בת 6 כאשר עלתה ארצה. ולמרות הקשיים שעמדו בפניה ובפני העולים לסבתי זיכרונות יפים מן המעברה.היא הזכירה את חיי החברה , ואת השיתוף
ועל – אף שהשפות בין העולים היו שונות הם הצליחו לגשר על- כך בעזרת האהבה אחד אל השני. כמו כן לסבתי נולדו עוד 4 אחים נוספים , שהביאו שמחה רבה ויחדיו היו 10 ילדים.

לאחר מספר שנים עברה משפחתי להתגורר בשיכון (שהיום ידוע כשכונת טרומפלדור ) ,שם המגורים היו יותר מסודרים ונוחים : זרמו שם מים והיה חשמל...
סבה של אימי הקים מישרד לעורכי –דין "גוהר את גוהר" ופירנס בכבוד את משפחתי אשר עברה במרוצת- השנים להתגורר במרכז נהריה (המישרד ותיק , מוכר ועובד עד עצם היום הזה ).
אמי ,יעל, השניה מבין אחיה נולדה גם בנהריה.
כשהיתה סטודנטית לחינוך מיוחד בתל – אביב הכירה את אבי, טומי רם. אבי יליד מינכן שבגרמניה , התגורר יחד עם אמי מספר שנים בגרמניה , שם נולדה אחותי הבכורה , לפני כ- 14 שנים.
כשהיתה אחותי בת שנה חזרו הורי ארצה לשכונת "עין- שרה ".
שם נולדתי אני ואחרי אחי הקטן אמיר. אמי מלמדת כיום בחטיבת הביניים "הראל" לבנות ואבי עובד במפעל "זוגלובק" כמנהל הקירור.בשנה האחרונה עברנו לדירה מרווחת יותר , במרכז –העיר.
סיפרה סבתי מצד אמי : עמירה בקר ,תושבת נהריה
ואני עופרי לומדת בכיתה ד\3 בבית – הספר " מנחם בגין. "